אבני נזר יורה דעה שצא

ח) ועוד דאף את"ל דאף יבש אינו מטמא במשא. היינו משום דכל פורתא ופורתא אינו מטמאתו. אבל בנ"ד שההכשר רק בספר שלם. וכיון שממנ"פ אינו ספר שלם איך יעלה על הדעת שבשביל שלא נודע נכשירהו: ט' אך אם לא נודע לו באיזה חומש הטעות. וכבר פסק הרמ"א כדעת רשב"א דכל חומש ספר בפ"ע. ואם אין בו פסול מותר לקרות בו אף שיש טעיות בחומשים אחרים. נמצא שארבעה כשרים ואחד פסול מותר לקרות מטעם ביטול. ואף שהספר הוי דבר חשוב ואינו בטל. מ"מ האות הפסול בטל בהאותיות כשרים שבספרים האחרים: והנה בזה נחלקו הס' יד אלי' והחת"ס. דבס' י"א דימה לחתיכה הראוי להתכבד שבלעה דם כיון שהדם א"ר להתכבד בטל. ובחת"ס השיג עליו משום דכאן כל הספר נפסל. ודומה לחתיכה בלועה מחלב דמשום דכולו נעשה נבילה לא בטיל. וה"נ כל הספר נפסל: יא) ואף דהצדק עם החת"ס. מ"מ נ"ל שא"צ לתקן אלא יוד אחד ושוב נתלה בזה. כמו טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפל אחת מהם לים הותרו כולן. וכן בדברים חשובים כיוצא בזה כמבואר בש"ע סי' ק"י סעי' ז'. וה"נ בזה כיון דכל הטעם דאינו בטל הוא משום דהיא דבר חשוב. ואף דהתם לעשות כן בידים אסור. דחשיב מבטל לכתחילה. מ"מ בנ"ד הרי לא נתכוון לבטל רק לתקן. שהרי גם בלא הביטול צריך לתקן כולם. ולתקן אחד אחד. וכיון שתיקן אחד הותרו. וא"צ לתקן עוד: ידידו דו"ז הדו"ש באהבה הק' אברהם סימן שנז א) בענין פרשיות פתוחות וסתומות. דעת הרמב"ם דלעולם בין פרשה לפרשה ריוח כשיעור ט' אותיות. והחילוק שבין פתוחה לסתומה שפתוחה מתחלת הפרשה שלאחרי' לעולם בתחילת שיטה והסתומה באמצע שיטה דוק ותשכח. ואם הניח חלק שיטה שלימה הוא פתוחה ואם סיים בסתומה פרשה שלמעלה באמצע שיטה ולא נשאר ריוח כשיעור ט' אותיות וכדי לכתוב בסוף שיטה תיבה אחרת מניח ריוח מעט בתחילת שיטה שני' ומתחיל פרשה הסתומה. ואם סיים בסוף שיטה. מניח ריוח בתחילת שיטה כשיעור ט' אותיות. ומתחיל כו'. ומשמע מדבריו דאם סיים באמצע שיטה ולא נשאר ריוח כשיעור ט' אותיות לבד דכשר ג"כ אם מניח ריוח מעט ומצטרפין שני הרווחים לכשיעור ט' אותיות. מדכתב דוקא אם סיים בסוף השיטה דצריך להניח בתחילת השיטה כשיעור ט' אותיות [ולא תימא דוקא אם יש ריוח בסוף השיטה כשיעור ט' אותיות אלא שאין כדי להתחיל אחר הריוח תיבה אחת הוא דא"צ להניח בתחילת השיטה כשיעור ט' אותיות. אבל לעולם אין שני הרווחים מצטרפים דא"כ מאי ואם סיים בסוף השיטה דוקא וזה ברור]: ב) דעת ר"ת [הובא ברא"ש הלכות קטנות ובתוס' פרק הקומץ] דהחילוק בין פתוחה לסתומה דפתוחה הריוח בסוף שיטה והסתומה בתחילת שיטה או באמצע. ולענין הדין לכאורה אין נפקא מינה בינו לבין שיטת הרמב"ם רק בדבר אחד. דלהרמב"ם אם יש ריוח בסוף שיטה וגם בתחלה סתומה מקרי כיון שהפרשה שאחרי' מתחלת באמצע שיטה. וצר"ת פתוחה היא כדמוכח ממה שכתב י"ש יצא ידי שניהם היינו שיניח ריוח מכאן ומכאן ויהי' פתוחה לכ"ע עיי"ש. אמנם לאחר העיון עוד יש ביניהם דבר אחד דלהרמב"ם אם סיים הפרשה בסוף שיטה ומניח שיטה חלק ומתחיל בתחילת שיטה שני' מקרי פתוחה. ולר"ת נראה דסתומה מקרי כיון שאין ריוח בסוף שיטה ושיטה חלק דינו כמו ריוח שבאמצע שיטה כמו להרא"ש ז"ל כמו שיתבאר בעז"ה. ודוקא אם מניח ריוח מעט בסוף שיטה בזה מצטרף השיטה חלק להשלים שיעור ט' אותיות כיון שתחלת הריוח בסוף שיטה. ולעולם פרשה פתוחה תחילת הריוח בסוף שיטה ומגיע עד אמצע השיטה. וה"נ אם תחילת הריוח בסוף שיטה. נהי דשיטה חלק באמצע שיטה דיינינן לה מ"מ חשובה פתוחה. משום דהשיטה שלימה משלים לשיעור החסר בשיטה שלמעלה הימנה. אבל שיטה שלמה לבדה כאמצע שיטה דיינינן לה וסתומה היא. אבל להרמב"ם אף בכהאי גונא חשובה פתוחה אף שאין ריוח כלל בסוף שיטה כיון שהפרשה מתחלת בתחילת שיטה: ג וראיתי להטור סי' רע"ה שפסק כדעת הרא"ש דפתוחה בין הריוח בתחילת שיטה בין בסוף שיטה. וסתומה הריוח באמצע שיטה. ואם סיים בסוף שיטה ומניח שיטה חלק ומתחיל בתחילת שיטה. שיטה חלק דינו כמו אמצע שיטה וסתומה מקרי: ד) אמנם במה שכתב דאם סיים פתוחה באמצע שיטה ולא הניח ריוח כשיעור ט' אותיות דמניח בשני' כשיעור ט' אותיות ומתחיל. תמוה לי דכי היכי דלהרמב"ם שני הרווחים מצטרפים לכשיעור פרשה סתומה. למה לא יצטרף להרא"ש לכשיעור פרשה פתוחה. ולמה צריך להניח בתחילה כשיעור ט' אותיות. ומנ"ל דהרא"ש פליג על הרמב"ם בהא: ה) גם מ"ש להרא"ש דאם סיים באמצע שיטה ולא הניח כשיעור והניח שיטה חלק חשובה סתומה. תמוה לי דמנ"ל דפליג על הר"ת דחשיב לה פתוחה. ואין לומר דהטור ס"ל דר"ח בשיטת הרמב"ם אזיל דאפי' סיים בסוף שיטה ומניח שיטה חלק ומתחיל בתחילה כפתוחה דיינינן לה. דליתא. דהרמב"ם לטעמי' דס"ל דעיקר פתוחה תלוי במה שמתחיל בתחילת שיטה. וע"כ ס"ל דאם סיים באמצע והתחיל בשני' באמצע חשובה סתומה אף שיש ריוח בסוף ובתחילה. וע"כ הכא שהתחיל בתחילה חשובה פתוחה. אבל שהעיקר תלוי בריוח שבינתיים דמי להרא"ש מהיכא תיתי לומר שישתנה הדין ביניהם בשיטה חלק ודו"ק: ו אמנם הטור אזיל בזה לטעמי' דאין הריוח שבתחילת השיטה ושבסוף מצטרפין, ה"ה הכא אין הריוח שבסוף השיטה והשיטה חלק מצטרפין וזיל הכא בריוח שבסוף שיטה ליכא שיעורא וזיל הכא בשיטה חלק חשובה כאמצע שיטה. אלא דזה היפוך משמעות דברי הרמב"ם זדל כנ"ל: ז) ונלפע"ד דהנה בברייתא מנחות (ל"א:) לא ימעט