אבני נזר יורה דעה לח

משמע דר' שמעון פוסל משום נקב ג"כ כמו רבנן בדלית בי' חסרון. ובזה פליג ר' שמעון עד שתנקב לבית הסמפונות ובחסרון מודה דנקב פוסל. [איברא דקשה על זה לפמ"ש בחי' הר"ן במה דלא חשיב פסוקת הגרגרת ברובו בלית בי' חסרון ובאית בי' חסרון כאיסר משום דבחד אבר ודרך שבירה לא חשיב אלא טריפות אחת. וקשה דהא חשיב לר' שמעון נקב בריאה עד שתנקב לבית הסמפונות ונקב דאית בי' חסרון בשנים. ועל כרחין לחלק דדוקא התם דטריפות אחת רק באית חסרון שיעור אחר אבל הכא זה משום נקב וזה משום חסרון, אך למ"ש בדעת התוס' דבריאה נמי אין חסרון פסול אלא בניקב קשה. אך התוס' לשיטתם דתירצו בגרגרת תירוץ אחר דטעם חסרון כאיסר משום דסופו ליפסק. וע"כ י"ל דרמב"ם דפוסל קמט כדעת הר"ן ס"ל. ועל כרחין הכי ס"ל שהרי פוסק דחסרון כאיסר נבילה. ואי רק משום דסופו ליפסק יחשב רק טריפה כמו וושט שנתחלף במראי' דהוי רק טריפה מטעם זה. ומוכרח דחסרון פוסל בלא נקב] אבל בלא נקב אין חסרון פוסל: ב) איברא דקשה התינח לפי' הש"ס דמתני' לר' שמעון ובניקב. ממילא אין ראי' לפסול בלא נקב. אבל קשה מנ"ל להש"ס להקשות למ"ד חסרון בפנים לא שמי' חסרון. הא י"ל דמודה בחסרון בחוץ פוסל בלא נקב כי היכי דפוסל אידך חסרון בפנים בלא נקב: ג ואפשר לומר דטעמא דחסרון בפנים לא שמי' חסרון כמ"ש הרשב"ץ בס' יבין שמועה אחר שכתב דחסרון בפנים לא שמי' חסרון וז"ל ודע כי הסכמת הרופאים שאין לבשר הריאה הרגש על כן אפי' יהי' בו מורסא לא יגיע ממנו כאב לבעלי חיים אלא מחמת הקרום שאפילו הוא מורסא גדולה לא יכאב מקום המורסא אלא הקרום במקום תליית הריאה שחושש בה כאב מכביד מפני המורסא שהיא כבידה. אבל מפני המורסא שהיא בבשר לא ירגיש צער כלל עכ"ל. על כן קמט בריאה והעור שלם כיון שאין חסרון אלא בבשר חשיב חסרון בפנים: ד ותדע דהא קי"ל בבכורות (ל"ט). לענין קדשים חסרון בפנים שמי' חסרון. על כרחין דהכא טעמים אחרים איכא. וס"ל לתוס' הטעם כנ"ל דאין חסרון פוסל בבשר וכדברי הרשב"ץ הנ"ל. ולא מצי הש"ס לאוקמי בנחסר קרום אחד. דבזה באמת כשר דהיינו ריאה דאיגלד כאהינא סומקא ע"כ מוכרח דאין חסרון פוסל אלא בניקבה ועל כן מקשה היינו ניקבה. ומשני דבנקב דחסרון מודה ר' שמעון והיינו חסרון דעור עם נקב. דחסרון דעור גרידא היינו ריאה דאיגלד וחסרון דבשר היינו חסרון בפנים אפי' בקמט רק בחסרון דנקב:) ה) ודע שראיתי לבעל העיטור שהביא הטור בשמו דקמט כשר שפירש הטעם משום דנבראת כך. אולם י"ל שהוצרך לכך לשיטתו דחסר אונא בכלל ריאה שחסרה על כרחין דחסרון פוסל בלא נקב. אבל התוס' לשיטתם דלרבנן לא משכחת טריפות ריאה שחסרה על כרחין דחסר אונא לא מקרי חסרון ע"כ דחסרון לא הוי בלא נקב: ו) ונוכל לבאר עוד ולומר דלבעה"ע דחשיב חסרון בלא נקב על כרחין ריאה שחסרה היינו בבשר. דאי בעור קשיא הא דריאה דאיגלד כאהינא סומקא כשירה. וע"כ ריאה שחסרה בבשר וע"כ קמט לולי שתולין שמתולדה הי' טריפה. אבל להתוס' שפיר י"ל כנ"ל דטעמא דחסרון בפנים דאין חסרון מזיק אלא בעור ומ"מ איגלד כשר משום דליכא נקב ודו"ק: ז) ודע דטעם בעה"ע דכשנברא כך לא הוי חסרון אף דחסר אונא חשיב חסרון אף דמתולדה. משום דדרך הריאה ליגדל בקמט ואין בא מחמת חולי כלל אלא דהיינו רביתה. אבל בציר מחמש אונות קים להו לרבנן דלאו רביחה וחסרון הוא: ח) ונוכל לפרש עוד דטעם התוס' ג"כ משום דחסרון דמתולדה לא חשיב חסרון ולא כמ"ש בפי' הבעה"ע רק כפשוטו דלא חשיב חסר רק כשהי' בו תחילה ונחסר אח"כ. וכהאי גוונא בבכורות לענין חסרון אבר בקדשים בנולדה בכוליא אחת לא חשיב חסרון. כן איתא להדיא בבכורות (דף ל"ט) עי"ש וכן משמע בפרש"י בריאה שנשפכה כקיחון וחסרון הוא שמתחילה הי' כולה מליאה ועכשיו חצי' ריקנית. ולמה לי' לפרש שמתחילה הי' כולה מליאה. די לומר שחצי' ריקנית. אלא משום דלא חשיב חסרון אלא בהי' בו תחילה וכש"ס בכורות הנ"ל: ט) ובזה יתבארו דברי רש"י (דף מ"ג.) חליף בכלל ריאה שחסרה ממקום שראוי' להיות. וקשה למה לא פירש חסר אונא בכלל ריאה שחסרה. דאין לומר דזה פי' חסרה דמתני' ואצ"ל. דהא הש"ס לא פי' הכי המתני' וא"כ הוא רק נכלל ולמה לא פי' כן: י) אולם להנ"ל נכון היטב. דחסר אונא לא הוי חסרה כיון שמתולדתו. אבל חליף דמבואר שם ברש"י בחליף דוושט וז"ל שניהם נטולים ממקום שראוים להיות. והנה לא פירש שניהם חסרים רק נטולים והיינו דחסר מתולדה לא מקרי רק כשאינו כלל. משא"כ כשיש רק שגרם חולי שיהי' במקום אחר. ע"כ שפיר חשיב חסרון ונטול דמה לי שניטל ביד מה לי שהחולי גרם להיות במקום אחר. ודוקא כשנברא חסר לגמרי דאז נראה שלא הי' כלל ביצירה כח האבר ההוא לא מקרי חסרון. וע"כ פי' רש"י דוקא בחליף דהוי חסר. אבל חסר אונא ממש לא הוי בכלל חסרה ועל כרחין טעמא אחרינא איכא. וכן משמע שם עוד ברש"י שכתב וחתכו רגלי' בכלל חסירה. ולמה לא אמר חסר רגל בכלל חסירה וע"כ הטעם משום דהוא מתולדה. והא דטריפה חסר רגל