אבני נזר יורה דעה שפז

ולא טבלו. מבואר שגם בעבדים מילה תחילה. ועיין פירש"י שם: ד וסבור הייתי לחדש ולומר דאף דאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ במצות שבת שבמרה נצטוו וזה הי' קודם טבילה שהי' בשעת מתן תורה כדי לקבל הזאה. ועל שבת נצטוו במרה מקרא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ובזוה"ק בא (מ'.) וז"ל אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. הנה כי תיכף שנגמר מילה שלהם נצטוו על השבת. ע"כ לדורות נמי תיכף לאחר מילה מצווה על השבת. ואף שבפסח אסור קודם טבילה כדיליף מקרא דתושב ושכיר כדאיתא ביבמות (ע"ב.). שאני פסח שנצטוו בחורים עוד קודם מילה כמו שפירש"י פ' בא שמלו באותה הלילה ועשו הפסח עוד קודם מילה. ע"כ הוראת שעה הי' ואין ללמוד ממנו לדורות שבמילה יהי' מצווים בפסח. אבל שבת שלא נצטוו עד אחר מילה כ"ש לפי הזוה"ק שתיכף בגמר מילה הי' ציווי שבת כנ"ל. שפיר יש ללמוד מזה לדורות בגר: ה) אך לדעת תוס' בשמעתין (מ"ו:) סד"ה כי דגוי שמל ולא טבל חשיב ערל דגוי גמור הוא. אי אפשר לומר כן. ואף לדעת רשב"א יבמות (ע"א.) הואיל ומל לשם גירות חשיב מהול. מ"מ מדלא אמר שהועיל לו המילה תיכף להיות מוזהר על השבת. משמע שאין מצווה עוד בשום מצות ישראל. עוד ראיתי בר"ן ע"ז שם דגר שמל ולא טבל גרוע מגר תושב שלא קיבל עליו כלל רק על לאחר טבילה. א"כ אינו מצווה על השבת. וסוגי' דשמעתין צ"ע. ואולי לפי שלא נתגלה ספר הזוהר בימי הראשונים לא משמע להו שבמילה יחול עליו חיוב מצות שבת. מאחר שבמילת מצרים שממנה למדין מילה לגרים לדורות] עוד לא נצטוו על השבת עד זמן רב אח"כ במרה: אך לפי הזוה"ק שבמרה פרעו. ואז הא נצטוו על השבת יש לומר דגם לדורות מחויבין בשבת לאחר המילה ואתי שפיר סוגיא דיבמות. ועוד הי' ניחא סוגיא דחולין (ק"א) דמחייב ריה"ג על מלאכה ביוהכ"פ שחל להיות בשבת משום דאית לי' איסור כולל. ותמוה התינח יוהכ"פ הוא כולל איסור אכילה אבל שבת מה כולל איכא. ורש"י פירש משום דאיתוסף בי' מיתת ב"ד. ואינו מובן דזה איסור חמור גרידא ולא מוסיף. (וחמור גרידא הא לא חייל] שלא ניתוסף איסור רק עונש. אך לפמ"ש אתי שפיר דשבת הא איתוסף בי' איסורא לגבי גר שמל ולא טבל דחייב בשבת מדנצטוו עלי' במרה משא"כ יוהכ"פ שלא נצטוו עד סיני. ותדע שהרי ביוהכ"פ אומרים אתה בחרתנו ולא בשבת משום שנצטוו במרה שעדיין לא נבחרו ישראל כמ"ש הרא"ש. ומדאומרים אתה בחרתנו ביוהכ"פ ש"מ שלא נצטוו במרה ופשוט]: ז) ויש לי ליישב עוד הא דחולין עפ"י דברי ראב"ן מסכת פסחים (ק"ד.) בענין המבדיל בין קודש לקודש. דשבת שהקב"ה קידשו בעצמו נאסר גם במלאכת אוכל נפש. ויו"ט דישראל מקדשי לי' מותר באוכל נפש. ומדבריו למדנו דמה שיוהכ"פ אסור במלאכת אוכל נפש לקטנים. משום דאין מצוה באכילת יוהכ"פ לקטנים והיתר אוכל נפש משום שמחת יו"ט. אבל אם הי' מצוה באוכל נפש דיוהכ"פ הי' מותר במלאכה לצורך אוכל נפש שהרי ישראל מקדשי לי'. ושבת יש בו אוכל נפש דמצוה. ואעפ"כ נאסר. שפיר הוי מוסיף מלאכת אוכל נפש שמותר ביהכ"פ אם הי' משכחת בי'. דומה קצת למה דמשמע מדברי תוס' יבמות (ל"ב:) דאחות אשה הוי כולל לגבי אחוותא אף שאין אחיות בעולם כיון שאם הי' אחיות היו אסורות לו. ה"נ יוהכ"פ חשיב מותר בו אוכל נפש שאם הי' בו אוכל נפש דמצוה הי' מותר ודו"ק היטב. ולדינא אם נאסר גר שמל ולא טבל במלאכת שבת צע"ג: סימן שנב הלכות ספר תורה א' בתשו' ש"א סי' ל"ה חקר במ"ש הרמב"ם בסה"מ דאין נשים מצוות בעשה דכתיבת ס"ת וחקר בש"א הטעם בזה. וכתב בזה"ל אפי' לפי משמעות הרא"ש דמצות כתיבת ס"ת כדי ללמוד בה. הא כתבו רבוותא דנשים מברכות ברכות התורה הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגת בהן. ואי משום שאין חייבין בהרבה מצות כגון מ"ע שהז"ג וכיוצא בהן. א"כ כ"ע נמי יפטרו שהרבה מצות אין נוהגין רק בכה"ג ומלך. עכ"ד: ב) ותמהני על הגאון הזה דמבואר מדבריו דס"ל שאין אדם מחויב בת"ת רק במצות הנוהגות. ואם ילמוד ישראל מצות הנוהגות רק בכהנים לא קיים מצות ת"ת לדעתו. ובודאי דבר בטל לומר כן. ואפי' למד דינים שכבר עבר זמנם כגון דינים שנהגו במדבר ובשעת היתר הבמות נמי קיים מצות ת"ת. ועוד לפי דבריו דאף אנשים אינם מצווים אלא במצות הנוהגות בהם כמו נשים. א"כ קרא דולמדתם וגו' שאין האשה מצווה ללמוד את עצמה כדאי' בקידושין (כ"ט:) למה אתא. אי במצות שאינן מחויבות בהם. הא אף אנשים כה"ג אינם מחויבים. ואי במצות הנוהגות בהן הא אף הן מחויבות: ג) אך עיקרן של דברים כיון שכל מצוה איתא בללמוד וללמד ולשמור ולעשות. וללמוד וללמד ולשמור. אף ישראל במצות הכהנים מחויבים. ואין חילוק ביניהם רק בעשי'. אבל נשים אפי' במצות הנוהגות בהן אינם מחויבות מדין חיוב ללמוד וללמד ולשמור. אלא שמחויבות ללמוד כדי שיוכלו לקיים העשי'. וכמו שמחויב לעשות סוכה כדי לישב בה. ויותר מזה יש לומר כיון שא"א שיקיימו העשי' אם לא ילמדו תחילה. ואינו דומה לסוכה שאפשר שימצא סוכה מוכנת. ע"כ חשיב הלימוד תחילת מצות העשי'. וכעין שכתבו בתוס' ישנים כתובות (ל"א.) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה. ה"נ הואיל וא"א לעשי' בלא לימוד מתחיל מצות העשי' משעת לימוד ומ"מ חיוב הלימוד משום חיוב עשי' לא מצד חיוב לימוד בעצמותו: ד ונראה דמה דפשיטא לי' לשא"ר דמצות שאין חייבין בעשייתם אין חייבין בלימוד שלהם. למד כן מהא דיבמות (ק"ט:) ר"י אומר כו' כל האומר אין לי אלא תורה אין לו אלא תורה. פשיטא. אלא דאפי' תורה אין לו. מ"ט אמר ר"פ אמר קרא ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלימודה כל שאינו בעשי' אינו בלימודה. ואיבע"א לעולם כדקאמר מעיקרא אין לו אלא תורה. לא צריכא דמיגמר לאחריני ועבדי מ"ד אית לי' אגרא לדידי' [דעשי'] קמ"ל. וע"כ