אבני נזר יורה דעה שפו

מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בב"ד הרי זה גר בינו לבין עצמו אינו גר. מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו ר' יהודה יש לך עדים וכו'. משמע דלא בעי שלשה וסגי בחד. ולעיל דקאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב בי' פירש"י משפט אחד יהי' לכם ולגר. ואין משפט פחות מג'. ולכאורה קשה כעורה זו ששנה ר' יהודה ושפטתם צדק. ובאמת בתוס' הביא קרא דושפטתם צדק]. אלא דמקרא דושפטתם הוה אמינא אפי' בחד קמ"ל משפט אחד יהי' לכם ולגר מה לכם שלשה אף גר שלשה. אבל לר' יהודה דנפקא לי' מושפטתם לא ממעט רק בינו לבין עצמו: ב' וטעמא דמושפטתם צדק לא ממעט רק בינו לבין עצמו ולמה לא נצרך שלשה כמו מקרא דמשפט אחד דאין משפט פחות מג'. נראה כיון דבן נח נידון בדיין אחד. וכיון דקודם שנתגייר עדיין נכרי, הוא יכול אחד להיות ב"ד. ולפי"ז ה"ה דיכולים שנים לקבל עדות שכבר נתגייר. ואפי' לרבנן דלגירות בעינן ב"ד של שלשה משום דנפקא להו מדכתיב משפט אחד לכם ולגר. זה לגוף הגירות. אבל לקבל עדות שנתגייר ליכא קרא וחזר הדין שיקבל אחד או שנים בעדות. ואף דצריך שני עדים שנתגייר. היינו משום שהם יודעים האמת שנתגייר וישראל הוא אסור להם להגיד פחות משנים דאיכא לאו דלא יקום ע"א באיש. וכתבו הסמ"ג והגהמ"י דאיכא לאו שאסור להגיד כשאינם שנים. ועוד דאמרינן לי' לדבריך ישראל הוא ואין אתה נאמן עליו. אבל לקבל עדות עליו שנתגייר ועדיין אין פוסקין שהוא ישראל שפיר יכולין אחד או שנים: ג וע"כ יכולין להעיד אלו שנים שקיבלו עדות עליו שנתגייר בפני ב"ד של ג' ולא חשיב עד מפי עד כמ"ש הרבינו יונה ב"ב (קס"ה) באמרו ראינו שנחקרה עדות בב"ד והב"ד גמרו שהוא עדות טוב אף שלא פסקו הפסק לא חשיב עד מפי עד. וה"נ אף שלא יכלו אלו השנים לפסוק שהוא גר דאמרינן להו לדבריכם ישראל הוא ואין פסק שלכם כלום. מ"מ יכולין לגמור שהעדות טוב וכיון שעדיין לא פסקו שהוא ישראל. הרי גמר שלהם על מי שבחזקת גוי ומהני גמר שלהם ולא הוי עד מפי עד ודו"ק היטב: סימן שנ א) יבמות (מ"ז:) במקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלים. ותמוה כמו שהקשו בתוס' דבהשולח בכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו משמע דעבד משוחרר א"צ טבילה עיי"ש. ועוד בקידושין (ס"ב:) נותן פרוטה לשפחתו ואמר לה התקדשי לאחר שאשחררך ה"נ דהוי קידושין דלא הוי דבר שלא בא לעולם דבידו לשחררה ואי צריכה טבילה א"כ מי יימר דמזדקקי לה תלתא כדאמר התם בגר. מיהו לדעת התוס' (מ"ה:) ד"ה מי והפוסקים דטבילה אינו מעכב בה שלשה בדיעבד לא קשה משם. אך ההוא דגיטין קשה: ב) ולולי דמסתפינא הוה אמינא לחלק בין עבד לשפחה דשפחה היא מחויבת במצות כמו הישראלית אך שאסורה להינשא לבן חורין משום שהיא שפחה והיא מכורה ממכר עולם על כרחה. אם כן אסורה לבן חורין. אבל כשנשתחררה ואין עלי' שיעבוד שוב היא ישראלית שמחויבת במצות כנשי ישראל. וממילא סגי לה בטבילה קמייתא שטבלה לשם שפחה שהרי לא הוסיף לה השיחרור חיוב מצות. אבל עבד שאינו מחויב במצות כישראל. ע"כ אף כשנשתחרר במה יתחייב באותם מצות דטבילה קמייתא לא חייבוהו באותם מצות ע"כ צריך טבילה מחדש. וכיון שאינו מחויב במצות כבן חורין ע"כ אסור בישראלית שעדיין שם עבד עליו במה שאינו מחויב במצות שאר זכרים: סימן שנא א) יבמות (מ"ח:) ת"ר מקיימין עבדים שאינם מלין דברי ר' ישמעאל רעק"א אין מקיימין א"ל ר' ישמעאל הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. א"ל בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. דכ"ע מיהא וינפש בן אמתך בעבד ערל כתיב מאי משמע דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל. ע"כ. תמוה לי שהרי מילה הוא קודם טבילה. וכל זמן שלא טבל הא לא מחייב במצות כהא דריש פרק שלשה שאכלו אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא. משמע שאינו מחויב במצות. וא"כ צריך קרא דוינפש בן אמתך בין מילה לטבילה. שהרי אין מטבילין אותו עד שיתרפא. אבל בשביל המילה אינו מחויב במצות. ומה נ"מ בין הספיק למולו או לא הספיק: ב' ועוד קשה לי דנראה דאף למ"ד אין מקיימין עבד שאינו מהול. מ"מ מקיימין עבד שמל ולא טבל. דמה דאסור לקיים אינו מהול כתבו התוס' משום שחובה למול עבדים. אבל הטבילה משמע שאין חיוב. שהרי כתב הרמב"ם בה' קרבן פסח דמילת עבדים מעכבתו בפסח וכן טבילת שפחותיו. אבל טבילת עבדיו משמע שאינו מעכבתו. ונראה הטעם משום דאיתא בע"ז (כ"ז.) דאשה ישראלית כשירה למול דכיון דלא צריכה למימהל כמאן דמהילא דמיא. וע"כ טבילתה היא מילתה דקודם לכן היא נחשבת ערלית. אבל גר שמל ולא טבל הא כתב הרשב"א דלא נחשב ערל כנ"ל. וע"כ אינו מחויב בטבילתו ואין טבילתו מעכבתו בפסח. מ"מ מוכח דמקיימין עבדים שאין טבולין. וא"כ בפשיטות משכחת לה שמל ולא טבל דמותר לשהותו כך זמן רב: ג) וסבור הייתי ליישב עפ"י שיטת רמב"ן דטבילה קודם מילה מהני ומה שאין מטבילין תחילה משום שמא לא יתרצה אח"כ למול. אבל עבד דלשיטת רש"י טבילת עבדים בע"כ וה"ה מילתם. [ולשיטת הרי"ף י"ל דברייתא כרשב"א דאית לי' שהוא בע"כ] ע"כ מטבילין אותו תחילה. אך לפמ"ש בסי' שד"מ בפירוש דברי רמב"ן משום דבטבילה נעשה קצת ישראל יע"ש. א"כ אם כבר טבל למה לי קרא דוינפש בן אמתך כיון שנעשה ישראל קצת הוא בעצמו מוזהר על השבת מקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך וקרא דוינפש למה לי. בין כך ובין כך קשה לשאר פוסקים דטבילה קודם מילה לא מהני. וכיון דמילה הוא קודם טבילה הא לא מתחייב במצות. ומה נ"מ בין הספיק למולו או לא הספיק ועי' מס' ע"ז (נ"ז) עבדים שמלו