אבני נזר יורה דעה שפא

סימן שדמ א) ראוי לבאר בזמן המקדש שהי' קרבן אם הי' נחשב גר במילה וטבילה לבד שיהי' מותר בבת ישראל. רק בקדשים הי' אסור עד שיביא קרבן. או דילמא דוקא בזמה"ז דאי אפשר בקרבן גלי רחמנא קרא דלדורותיכם שמקבלין גרים בזמה"ז אף דליכא קרבן כבש"ס כריתות (ט' ואין למדין זמן שהי' בהמ"ק קיים מבזמה"ז דאין למדין אפשר משאי אפשר: ב) ונראה שהוא מחלוקת הראשונים. שהרמב"ם והרמב"ן והנמק"י ס"ל שבזמן המקדש הי' הקרבן מעכבו מלישא בת ישראל. ולעומת זה התוס' והרשב"א ס"ל להיפוך אלא דמלדורותיכם שמעינן דאין הקרבן מעכב לעניני גירות הנוהגים בזמה"ז ואפי' בזמן המקדש. דהנה הרמב"ם כתב דין קרבן בהלכות איסורי ביאה. ואי אפי' בזמן המקדש מותר לישא בלא קרבן. מה שייכות להלכות אלו דין קרבן. והא קמן שהטוש"ע לא כתבו כלל דין קרבן. ומשום שהם לא כתבו רק דינים הנוהגים בזמה"ז. ורמב"ם שכתב גם דינים שבזמן המקדש ואז הי' קרבן מעכבו מלישא בת ישראל. וכן כתב הרמב"ן וז"ל ולמה דאמרינן דבעינן מומחין בזמה"ז דליכא מומחין איך מקבלין גרים. י"ל דנפקא לי' מלדורותיכם הרי דמלדורותיכם לא נפקא לן אלא בזמה"ז אבל מעיקרא בעינן מומחין. והוא הדין לענין הרצאת דמים לא גמרינן מקרא זה לבזמן המקדש ואז מעכב. וכ"כ הריטב"א ונמק"י וז"ל דגר בעי הרצאת דמים כי כך הי' באבותינו. אבל בזמה"ז לא מעכבא דהא לדורותיכם כתיב [ועיין בט"א ר"ה (י"ג.) בהא דקצירכם ולא קציר נכרי שהקשה דא"כ אין עומר בא בשביעית שהכל הפקר ולאו קצירכם הוא ותירץ מקרא דלדורותיכם הרי דקרא דלדורותיכם אינו מוכיח רק על עצמו על שביעית ולא על הכלל כולו שלעולם לא ניבעי קצירכם. דא"כ מה מקשה בגמ' קצירכם ולא קציר נכרי. מיהו יש לדחות דקרא דלדורותיכם גלי דהפקר לא נמעט מקצירכם. ולעולם של נכרי פסול. ובלא"ה קושיית הט"א לא קשה דשביעית אינו הפקר כי אם לישראל וקרינא בי' קצירכם ומשמע דדוקא בזה"ז לא מעכבא. אבל בזמן המקדש מעכבא: ג) אבל הרשב"א כתב בענין שמקבלים גרים בזמה"ז דליכא מומחין וגר משפט כתיב בי' וז"ל דכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי. ואפשר דנפקא להו דלשלשה לחוד כתב רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואף בזמן דליכא מומחין. ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפרק ארבעה מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזמה"ז. אף דליכא הרצאת דמים עכ"ל. והנה דברי רשב"א מפורשים דאף בזמן דאיכא מומחין א"צ מומחין. שהרי כתב מומחין לא גמירי. וכתב עוד דלשלשה לחוד כתב רחמנא משפט ולא למומחין. וכתב דנפקא להו מדכתיב לדורותיכם. הרי דמקרא דלדורותיכם לאו לבזמה"ז לבד ילפינן אלא גם לבזמן שבהמ"ק קיים. וכן כתבו התוס' קידושין (ס"ב) סוף ד"ה גר בשם הר' נתנאל. והמעיין בדבריהם יראה איך שס"ל דאף בזמן דהוי מומחין א"צ מומחין וכדברי הרשב"א: ד) ומ"מ אף לדעת הרמב"ם ודעמי' דבזמן שבהמ"ק קיים קרבן מעכב. מ"מ אין דינו כדין גר שמל ולא טבל דנכרי הוא כדאיתא בגמ' ריש פרק שלשה שאכלו. אלא שאינו ישראל גמור עד שיביא קרבנו וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות מחוסרי כפרה הלכה ב'. והטעם בזה כיון דבמקום דלא אפשר אין הקרבן מעכב. א"כ דין הקרבן בגירות כדין אימורים להתיר הבשר דכי אתניהו מעכבי וכי נטמאו או שאבדו דליתנייהו לא מעכבי. ושם הדין דמכי נזרק הדם אין מעילה בבשר [וגם אין מפגלין בהקטרת אימורין וחייב על אימורין משום פיגול אף דעל דם ולבונה דמתירין נינהו אין חייבין משום פיגול דמתירין נינהו. אבל אימורין לא חשיבי מתירין] דכיון דכי ליתנייהו לא מעכבי חשיב שכבר הותר אף דכי איתנייהו אסור לאכול. ה"נ כיון דקרבן כי ליתנייהו לא מעכב חשוב גר במילה וטבילה לחוד. ואף שיש לחלק קצת דבזריקת דם עדיין יש מציאות שיהי' ניתר הבשר בלי הקטרה. אבל בזמן שבהמ"ק קיים אין מציאות שיעשה גר גמור בלא קרבן. מ"מ דברי הרמב"ם מורים כן. ה) ולפי זה נראה דגר שטבל ולא מל אינו חשיב נכרי כמו גר שמל ולא טבל דחשיב נכרי כבש"ס ריש פרק שלשה שאכלו. אבל טבל ולא מל חשיב קלת גר. והוא משום דנשים הא נעשין גרים בטבילה לבד. אלא דאין למדין מהם לזכרים משום דאפשר להם במילה. ואם נכרת הגיד מפורש בתוס' דבטבילה לחוד נכנס לברית כנשים. וא"כ הוה לי' מילה כמו קרבן בזמן המקדש ואימורים דחשיב גר בטבילה לבד אלא שלא נגמר. ובאמת שלשון הברייתא וחכ"א מל ולא טבל טבל ולא מל אינו גר. משמע קצת שדין שניהם שוה. אך מסברא כן הוא. דיש חילוק ביניהם וכמ"ש: ו וכן משמע לי מדברי הרמב"ן שהקשה למה מלין תחילה ויצטרך להמתין עם הטבילה עד שיתרפא נטבילנו תחילה דשהויי מצוה לא משהינן. ותי' הרמב"ן הואיל ומילה קשה עליו מוהלין תחילה דאי פירש נפרוש. וקשה נטבילנו תחילה ואי פריש ואינו רוצה למול יפרוש אחר הטבילה. וטבילה כמאן דליתא. אלא ודאי דבטבילה נעשה ישראל קצת: ז) עוד ראי' לזה מהא דאיתא סוף פרק נושאין מעוברת שנתגיירה וילדה תאומים חייבין זע"ז משום אשת אח. וקשה לדעת הרמב"ן דלמ"ד עובר לאו ירך אמו אלא דסלקא לעובר טבילת אמו. אין הולד נכנס לברית עם הטבילה לבד רק בצירוף המילה שמלין אותו אח"כ. ואי אמרת טבל ולא מל עדיין גוי הוא כמקדם. כשמלין אותו אח"כ השתא הוא דנעשה גר וכקטן שנולד דמי ולמה חייבין משום אשת אח. מ"ש משני אחין שנתגיירו. לא ודאי בטבילה לבד נעשה ישראל. אלא שמילתו מעכבתו מלישא בת ישראל עד שימול. כמו הקטרת אימורים שמעוכב מלאכול קדשים עד שיקטירם ואין לומר דמתני' כמ"ד עובר ירך אמו. דהא ר' יוחנן בהערל (ע"ח) ס"ל לאו ירך אמו ור"י גופי' אמר הלכה כסתם משנה. והרמב"ן עצמו בפרק אלו טריפות מסקנתו דעובר לאו ירך אמו. והוכחתו מדמקשה הש"ס בפרק הערל מר"י דאמר לאו ירך אמו לרבא. מוכח דס"ל להש"ס הילכתא לאו ירך אמו. וזה ראי' ברורה [ועיין לקמן סי' שמ"ו מ"ש בישוב ברייתא דמס' גרים]: ח ובזה ניחא לפרש מחלוקת הרמב"ן עם הרשב"א בדין טבל ואח"כ מל דרמב"ן סובר דמהני. ורשב"א סובר דלא מהני. ונראה כי היכי דהתם מהני טבילה קודם הקרבן. ה"נ מהני קודם המילה. והטעם