אבני נזר יורה דעה שפ

בחזקתן למעשר ולשביעית [פירש"י אם מעושרין הם אין חוששין שמא החליפן או בשביעית שמא החליפן בפירות שביעית] אצל גוי כפירותיו (פירש"י כפירותיו של גוי דודאי חלפינהו וכו'] ר' שמעון אומר דמאי. א"ר אלעזר להפריש כ"ע לא פליגי כי פליגי ליתנו לכהן ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתננהו לכהן ור"ש סובר דמאי. ועיין בזה מחלוקת רמב"ם וראב"ד פי"א מה' מעשר ורא"ש פ"ג דדמאי ובתו' רעק"א שם והראב"ד סובר כפשט הסוגיא דודאי חלפינהו וטעם משום כאן נמצא אצל הגוי וכאן הי'. ואף שידוע שישראל הפקיד אצלו זה הי' דרך מקרה ואין זה מקומן. ופירות הגוי מקומם אצל הגוי. ועיין בשב שמעתתא ז' ספי"ח ועיין בחי' הר"ן גיטין (כ"ז:) ושם ע"א בד"ה איכא דאמרי ודו"ק היטב. מ"מ גם לראב"ד נ"ד יש לדמותו לקופה בקופות דאינו ודאי שהחליף דמתיירא הגוי כמו כן י"ל בנ"ד אף אם לא יכירנו בטב"ע. מ"מ מתיירא הגוי שמא יכירנו בטב"ע. ובודאי לפעמים יש טב"ע גם בקטן. וזונות שבאו לדין לפני שלמה יוכיתו: (הגה"ה ועוד יש לומר דנ"ד עדיף טפי דבשלמא התם ידוע שיש להגוי פירות של עצמו ושייך לומר כאן נמצא כאן הי'. אבל בנ"ד מי ימר שיש לה ילד כזה כלל. המגיה]: ט) מלבד זה על כל האופנים חייבין להוציא הילד מידם שלא יטמע בין העכו"ם. כי הטמוע בין העכו"ם חמיר מפ"נ כמבואר בט"ז א"ח סוף סי' ש"י ובש"ע הרב ז"ל מלאדי ע"ש. ובזה לא יועיל חזקה דכאן נמצא כאן הי'. דרוב אינו מועיל בפק"נ בפירש מקצתו דחשבי' לי' קבוע אף דבאיסורין לא חשיב קבוע הקילו בפ"נ כמבואר בפוסקים. עי' מג"א סי' שכ"ט וב"ש סי' ד'. א"כ י"ל ה"נ לענין פקוח נפש לא חשבינן לי' כאן נמצא כיון דאף הישראל הופקד אצלה. וכיון דבגמ' לא מצינו רק באיסור לא נוכל ללמוד לפ"נ כיון דמצינו חילוק בפירש מקצתו כנ"ל: י) ולדעת רש"י ותוס' יומא ורמב"ן מדמחללין שבת קו"ח שמחויב להציל. ואף שהתוס' נדה ל"ל קו"ח הנ"ל. המה רוב. האומנם יש לעשות סמוכין לדברי תוס' מירושלמי פ"ח דפסחים הלא פסחן של נשים רשות ודוחה את השבת. אך בגמ' דידן פסחים (צ"א:) אי רשות אמאי דוחין את השבת: יא) סוף דבר להלכה נ"ל שמחויבין להוציאו מידי עכו"ם ולהספיק לו די חיותו אך לא די מחסורו כמו עני ישראל. ובקטנותו אין נ"מ בזה כי להיות אצל מינקת נחשב סכנה אצל התינוק כמ"ש הפוסקים דסתם תינוק מסוכן אצל חלב. אך כשיגדיל קצת כ"ז שלא יטבילוהו ע"ד ב"ד לא יצטרכו ליתן לו די מחסורו רק כדי חיותו [היינו אם לא יכירהו בטב"ע] וממשה דחוות יאיר סי' צ"ב ידוע: ועצתי שיהי' בידיעת הממשלה שלא יבוא לידי עלילה ח"ו והחכם עיניו בראשו ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שמג הלכות גרים א) בענין הרצאת דמים שצריך הגר בשעה שבהמ"ק קיים נראה מדברי הנמק"י שאז הי' מעכב שכתב וז"ל אבל בזמה"ז אינו מעכב משמע שאז הי' מעכב. וכן משמע מרמב"ם שכתב דבר זה דגר צריך הרצאת דמים בה' איסורי ביאה ולמאי נ"מ. אלא שבזמן המקדש הי' אסור לישא בת ישראל תחלה. וכן משמע להדיא בש"ס כריתות (ח':) גר קמייתי קרבן לאכשורי' נפשי' למיעל בקהל. אולם קשה דא"כ איך טובל תחילה קודם הרצאת דמים הא הוי כטובל ושרץ בידו וכמ"ש הרשב"א לענין שצריך מילה תחילה לעיכובא: ב) ע"כ נ"ל דהא מילתא דמיא להקטר אמורים בקדשים דמעכב הכהנים מלאכול הבשר עד שיקטירו והיכא דליתניהו לא מעכבי. ועי' בפרק מצות חליצה (ק"ד:) ואיתא במס' מעילה (ז:) דמשנזרק הדם יצא הבשר מידי מעילה וחייבין עליו משום פיגול נותר וטמא אף דאיתנייהו לאמורים ולא קרבו. חשיב שעת היתר לכהנים וקרבו מתיריו דכיון דהיכא דליתנייהו לא מעכבי לא חשיב מתיר. וחשוב שהותר מתחילה. ה"נ בהרצאת דמים דכיון דהיכא דליתניהו כגון בזמה"ז אינו מעכב. אף בזמן שבהמ"ק קיים דאיתי' אינו מעכב. וחשיב שנעשה ישראל במילה וטבילה אף שלא נגמר הגירות ואסור לישא בת ישראל עד שיביא קרבנו. ולא דמי לגר שמל ולא טבל דעדיין נכרי גמור חשוב כדאיתא בש"ס ברכות (מ"ח:) כל כמה דלא טבל גוי הוא. וכן איתא בע"ז (נ"ט.) שעושה יי"נ עד שיטבול: ג) ובהכי ניחא ליישב הא דאיתא בר"ה (דף ל"א:) גר שנתגייר בזמה"ז צריך שיפריש רובע לקינו אמר רשב"א ריב"ז נמנה עלי' וביטלה מפני התקלה עד כאן. וקשה טובא מ"ש משאר חייבי קרבנות בזמה"ז שא"צ להפריש. אך להנ"ל יובן בטוב עפ"י דברי הר"ן ריש ר"ה בצדקה היכא דלא קיימי עניים צריך להפריש תיכף. ומ"ש מקדשים דא"צ להפריש דלהפרשה א"צ מקדש כמו שא"צ עניים. אך ברורן של דברים דצדקה לא נתחייב כלל ליתן עד שבאו עניים. שהרי כתב הר"ן ריש נדרים דדין צדקה חשיב ממונא ולא איסורא וספק ממון עניים לקולא כספיקא דממונא. א"כ כי היכא דבהדיוט א"צ להוליך אחריו למדי. כמו כן בצדקה אינו חייב לחזור אחר עניים. ע"כ מחויב להפריש מאחר שבהפרשה יצא ידי חיובו שמוטל עליו כעת. משא"כ בקדשים שמחויב להביאם לכפרה ואינו יוצא כלל בהפרשה: ד) והיינו טעמא דבשאר חייבי קרבנות אינו מחויב להפריש בזמה"ז מאחר שאינו יוצא כלל בהפרשה שמחויב להביא רק שאנוס הוא אבל גר שמה שאינו יכול אינו מעכב. ויוצא בהפרשה העיכוב. וא"כ הוא דומיא דצדקה דאין הנתינה מעכב חיוב הפרשה. הואיל ואינו מחויב יותר. וה"נ אין הקרבה מעכב חיוב הפרשה שהרי הקרבה אינה מעכבת נמצא שאינו צריך יותר. ע"כ שפיר מחויב להפריש [ובמק"א ביארתי באופן אחר הא דגר צריך להפריש] ולאחר שביטל ריב"ז הא דגר צריך להפריש שוב חשיב לא אפשר כיון דמדרבנן אסור. דוגמא לזה כתבו התוס' פסחים (נ"ט:) בד"ה עשאום הואיל ומדרבנן לא מרצה חשיב כאילו אבדו האימורים. וא"כ הרי ההפרשה נמי לא אפשר בזה"ז ושוב יוצא גם בלי הפרשה: