אבני נזר יורה דעה לז

א"כ סופו שינטל הוא וחבורו ותינקב הורדא. ולא הבינותי דבר זה דאף דיתר כנטול אפי' באבר דעלמא. מ"מ סופו לינטל ודאי לא אמרינן באבר דעלמא. ובכמה מקומות בש"ס ביתרת אף באנשים גדולים. וכנראה גם בחוש. והרי מותר לאכול יתרת אבר. ואם הי' סופו לינטל מאי שנא מאבר המדולדל דאסור כשנשבר העצם ויצא לחוץ: ג) ולפענ"ד דאין הטעם כלל משום דסופו לינטל. רק דבהמה אינה יכולה לחיות ביתר כמו בחסר. וזה הלמ"מ דיתר כחסר בכל הדברים. ואף בס"ת כתב הרמב"ם במדביק תנ"ך כאחת פסול יתר כחסר [והפרמ"ג סתר דברי התב"ש אפי' לפי שיטתו דסופו לינטל. שהרי גם בסירכא יש סוברים סופו להתפרק וזה יש לדחות]: סימן לט א) בש"ד (ס"ק י"ז) הביא דברי המרדכי והלה"מ. דאף להרמב"ם דיתרת מקמא כשר שתי וורדות טריפה. והטעם כתב הש"ך דקים להו דיתרת בצורת וורדא לאו אורחי'. ולדידי קשה לי טובא. חדא דמנין לנו דברי נביאות אלו. כיון דאין טריפות רק משום יתיר אונא. דמשום יתיר וורדא להחשב כחסר וורדא אינו מזיק להרמב"ם דחסר וורדא כשר לדידי' רק משום יתיר אונא. וכיון דיתיר אונא אורחא. מנלן דיתיר וורדא לאו אורחי'. ועוד דאפי' תימא דבצורת וורדא לאו אורחי' כיון דאין טריפות אלא משום יתיר אונא ואונא אורחי'. ומה שהוא בצורת וורדא זה אינו ענין אל הטריפות. בשלמא להט"ז דמשום חסר וורדא שפיר י"ל כיון דבש"ס לא מצינו להכשיר רק יתרת מקמא. מנלן דגם יתיר וורדא אורחי'. ושפיר מטרפינן משום יתיר כחסר וורדא כיון דמה שהוא הטריפות לא שכיח. אבל להש"ך קשה: ב) וצ"ל ליישב עכ"פ הקושיא שני'. דהא דמכשרינן משום דאורחי' היינו דתולין שלא בא היתרת משום קלקול ביצירה רק דאורחי' בהכי לבוא בלא קלקול יצירה. אבל בצורת וורדא קים להו דלא בא אלא משום קלקול היצירה. ומזה יצא לנו דכל יתיר אונא עכ"פ ריעותא הוי דשמא בא מקלקול יצירה. שהרי בנמצא קוץ בוושט וקורט דם כנגדו מטריף הרמ"א אף דכל חיוי ברייתא קוצי אכלי. ובשלמא אי הוי אמרינן דכיון דאורחא לא חשיב יתר כלל. לא הי' מחשב ריעותא. אבל כיון דחזינן דכשבא בצורת וורדא מטרפינן משום יתיר אונא אף דיתיר אונא אורחא כיון שלא בא היתרת משום דאורחא. וא"כ בכל יתרת יש לספק שמא לא בא משום דאורחא רק משום קלקול. ובפרט דרבא סובר דטריפה דודאי בא מקלקול היצירה. א"כ עכ"פ לדידן ספק הוי. כן נ"ל לדעת הש"ך: ג) וכשאני לעצמי נ"ל בדעת המרדכי דהנה הרשב"א בתה"ב הביאו הטור (סי' נ"ב) בנפל לאור דפסול בנשתנו מראי' דכבד בייתי שיש במינו מדברי אין הירקות פוסל בו דכל המדבריות כבדן ירוק ככרתי. וע"כ גם הבייתי לפעמים ירוק וע"כ אין תולין הירקות בנפילה לאור ועי"ש בב"ח וט"ז. והרשב"א למד זה מדמכשרינן יתרת ביני וביני בריאה משום דכל חיוי ברייתא הכי אית להו. ומזה מבואר דפירוש דברי הגמ' לאו דהוכחה שאינו טריפות דאל"כ כולהו ברייתא הי' אסורין. דא"כ איך יליף מזה להנ"ל. דשם אין ראי' שהירקות אינו מזיק מהמדברי. שהרי הירקות בלא נפילה לאור אינו פוסל בשום עוף. ועוד דכתבו האחרונים דאי הוה ידעינן דהוריק מחמת נפילה לאור הי' פוסל אף ביש במינו מדברי. ואין ההיתר אלא דלפעמים מריק כמו המדברי. וזה לא נוכל ללמוד מיתרת בריאה. ועל כרחין דה"נ הפירוש כיון דחיוי ברייתא הכי אית להו מתרמי לפעמים שגם חיוי גווייתא הכי אית להו בלא קלקול יצירה ועל כן שפיר יליף הרשב"א ודו"ק: ד' וממוצא הדבר נשמע דכי היכי דבדין הרשב"א אם היינו יודעין שלא הוריק רק ע"י נפילה לאור הי' טריפה. הכי נמי אם היינו יודעין שלא תפסה לה שיטת המדבריות הי' טריפה (ובזה י"ל דהא דפוסל הרמ"א שינתה תוארה לאו משום חסר וורדא לחוד וכמ"ש הש"ך (סק"ט). אלא דהא דמכשירין יתרת מקמא היינו משום דחשיב בדרי כמ"ש הב"י. והיינו דאף דתחילה הי' סבר מר בר רב אשי למיטרפה מ"מ לבתר דגלי לי' דכל חיוי ברייתא הכי אית להו. א"כ דשם מקום העינוניתא הוה גם שם דרי דאוני. וע"כ יתרת מקמא הוה יתרת בדרי. אבל בשינתה תוארה דאין לה וורדא ולא תפסה לה שיטת חיוי ברייתא וחיוי גווייתא לא חשיב בהו ביני וביני דרי דאוני ושוב טריפה. ובזה יתיישב קושית בעל העיטור למה לא אמר ולא היא. דלא אדחי לגמרי דאי אין לה וורדא רק יתרת מקמא מודה דטריפה ודו"ק]: ה) ולפי זה י"ל דלדידן דכולהו הכי אית להו. מהראוי הי' שיהי' טריפה חסר וורדא כדברי הרב אלברגלוני. רק משום דחיוי גווייתא לית להו. והנהו דידן אף דכולהו ברייתא נינהו מ"מ אמרינן דתפסה לה שיטת גווייתא. ועל כן כשר חסר וורדא כמו בחיוי גווייתא דכשר באית להו וורדא. שוב מצאתי כן בראב"ן דטעם חסר וורדא כשר דבהמות שבא"י לית להו וורדא. והטעם כנ"ל בשם הרשב"א דמתרמי לפעמים גם ברייתא שלא מחמת קלקול רק שתפסה לה שיטת גווייתא. ועל כן ביש לה שני וורדות שלא תפסה שיטת גווייתא רק מברייתא היא. שפיר פסול יתיר וורדא דהוי כחסר וורדא ודו"ק: סימן מ ענין חסר אונא טריפתו משום מה. א' הנה הרמב"ם בפי' המשניות מפרש הריאה שנקבה או שחסרה היינו חסרון אונא. וכן בהלכותיו כתב חסר אונא תחת סוג חסרה. ומבואר דהוא טריפות בפ"ע וכן כתב הרשב"א בתה"ב הקצר זה לשונו חסרה כיצד ב' מינים יש בחסרה ואלו הן הריאה שחסר מנין האינון שלה וחסרת רגלים. אולם דעת התוס' נראה דחסר אונא לא משום ריאה שחסרה. שכתבו דלרבנן דר"ש בציר מי"ח טריפות. ועיין בתב"ש (ריש סי' ל"ה) דלדעת התוס' חסר אונא משום דסופו לנקוב. והנה מצינו עוד מחלוקת התוס' והרמב"ם בקמט בריאה דהרמב"ם פוסל משום חסרון והתוס' הוכיחו דכשר מדלא משני מתני' דחסרה בקמט. ודברי התוס' אלו במה דמכשירים קמט ולא חשבי לי' חסרון יש לפרש. משום דלשון הש"ס אבל בנקב דאית בי' חסרון מודה ר' שמעון