אבני נזר יורה דעה שעו

להביא דרך רשות הרבים אף דאפשר להביא דרך חצירות וקרפיפות. ולפמ"ש י"ל דלר"א מכשירי מילה ע"כ הותרה. דאם לא כן נמתין עד אחר השבת דהשתא דמילה גופה דוחה שבת שוב יש לו תשלומין וע"כ גלי קרא דהותרה: כ) וראי' לזה דמכשירי מילה לר"א הותרה. שהרי במקומו של ר"א היו כורתין עצים כו' לעשות איזמל בשבת. ופירשו התוס' פ"ק דיבמות שבמכוון היה מצריכין עצים לכך כדי לחבב המצוה. ואי דחוי' ודאי אסור להביא עצמו לידי חילול ומחויב להכין מערב שבת שלא יצטרך לבוא לידי חילול. וכן כתב הר"ן פרק ב' דביצה דאוכל נפש ביום טוב כיון דאפילו אפשר מערב יו"ט מותר לעשות ביו"ט ע"כ הותרה. והיינו כיון שאפילו לכתחילה מותר לכוון מלאכתו ביו"ט וע"כ הפירוש כך שהרי דעת הר"ן בחי' פרק ר"א דמילה בשבת לר"א דחוי'. ואף דמותר אף באפשר לעשות מערב שבת. ע"כ פי' דברי הר"ן דוקא במלאכת יו"ט דאפילו לכתחילה מותר לכוון מלאכתו ביו"ט. ולא ס"ל בפירוש במקומו של ר"א כו' כפירוש התוס' יבמות הנ"נ]: כא) ואין לומר כמו שמותר להפליג בספינה בערב שבת לדבר מצוה אף שבודאי יצטרך לחלל שבת אח"כ לצורך פיקוח נפש כפירוש בעה"מ ה"נ משום חיבוב מצוה מותר. דליתא דשאני התם שהמצוה עושה "עתה" בערב שבת אינו מחויב לחשוש על חילול שבת שיהיה אח"כ בשבת. דהעוסק במצוה פטור ממצוה אבל הכא גם החיבוב מצוה הוא אח"כ בשבת. אלא ודאי שהותרה. ומוכח כן מהא דאין ממתינין עד אחר שבת. אבל מכשירי עבודה דחוי'. אף דבסוף טרף בקלפי דשבת הותרה. היינו בגוף עבודה של מוספי שבת ותמידין שמצותו בכך. שבכל שבת יש קרבנות הללו. אבל מכשירי עבודה שפיר י"ל דחוי': כב) איברא דבמה שהמצאתי דכל מילה שלא בזמנה הוא תשלומין לשמיני. קשה מחולה אף דלא הי' חזי בשמיני ולא רמיא חיובא עלה כבש"ס פסחים (ס"ט.) אף דאותיב אביי מערל שלא מל מ"מ היכא דלא אפשר לתקוני ביומי' מוכח גם במסקנא דלא רמיא חיובא. וכן ברש"י יבמות (ס"ד:) בהא דחזי דשרית איסורא וסכנתא דפירש"י דהוי מילה שלא בזמנה ואינו דוחה שבת דהפירוש דמצות בזמנה נפקע שהרי אסור למולו היום משום סכנה רק מילה סתם לא נפקע דאחר שגדל מלין אותו. מכל מקום מבואר דאין חיוב כלל כשהוא חולה. וא"כ איך מלין אותו לכשיבריא: ת"ל מצאתי ראיתי בספר הרוקח לרבינו אליעזר מגרמיזא ז"ל כדבריי בדיני לולב. וז"ל מילה שזמנה קבוע לא הוי זמן גרמא שהרי אם לא נימול כל היום [צ"ל ימים] שיבואו תשלומין דיום שמיני נינהו ודמי בפרק א' דחגיגה חיגר בראשון ונתפשט בשני דכולה תשלומין דראשון הם מש"ה הוצרך פ"א דקידושין כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה עכ"ל הצריך לענינינו: כד) ודבריו ז"ל צריכים ביאור. דלכאורה עיקר התירוץ כיון שאחר שמיני כל יומא זמני'. ומה נ"מ אם תשלומין דשמיני הוא. אך נראה דהנה פ"ק דקדושין האב מחויב למולו דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים והיכא דלא מהלי' אבוה בי דינא מחייבי למימהל דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהלי' בי דינא איהו מחויב למימהל נפשי' דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו. וע"כ קשיא ליה לרוקח כיון דלא כתיב מצות אב אלא ביום שמיני דיליף מוימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. וא"כ למה לי קרא לפטור אמו דזמן גרמא דאחר שמונה כבר פסק מצות אב וברש"י שבת (קל"ב) בד"ה בינוני משמע דאף במצות המול לכם כל זכר אב מצווה. מ"מ דעת רוקח אינו כן. וניחא ליה לרוקח דכולהו תשלומין דשמיני ואף אח"כ האב מחויב משום תשלומין דשמיני ולאו זמן גרמא: כה) ולפי זה בחולה בשמיני דלא רמי תיובא בשמיני ולאו בר תשלומין דשמיני מכל מקום ב"ד מחויבים למולו מקרא דהמול לכם כל זכר ותדע דאיהו גופיה ודאי לאו משום תשלומין דלא מצינו תשלומין למצות אביו שהוא לא היה מחויב כלל בשמיני. ועוד דבפרק מי שהיה טמא פסח שני למ"ד חייב עליו כרת לאו תשלומין דראשון ולמ"ד תשלומין דראשון לא מחייב כרת. אלא ודאי חיוב עצמותו הוא. הוא הדין נמי חיוב ב"ד חיוב גופי' הוא. ולאו משום תשלומין רק קרא בפני עצמו המול לכם כל זכר. וניחא מה שהקשיתי באות כ"ב: כו) ומ"מ ניחא הא דמילה בשמיני דוחה שבת ולא אמרינן נמתין עד אחר שבת ונמולו מקרא דהמול לכם כל זכר. דמ"מ מצות וביום השמיני ימול יעקר לגמרי. דאם לא יהיה שבת זמן מילה כלל לא יהי' לו תשלומין ויעקר לגמרי מצות וביום השמיני ימול ולא דמי לחגיגה דכתיב וחגותם אותו שבעת ימים דיקויים קרא דאותו ע"י תשלומין. וכן בעומר דזמן לילה אינו לעיכוב כלל. ויקוים קרא דראשית קצירכם אם יקצור ביום. משא"כ הכא קרא דביום השמיני ימול לא יקוים כלל ולא נמולו רק מקרא אחר דהמול לכם כל זכר: כז) ובהכי ניחא מה דקשיא לי בהא דכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות מילה הלכה ב' אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו על כרחו. נתעלם מב"ד ולא מלו אותו הוא חייב למול עצמו לכשיגדיל עכ"ל. והנה משמעות דבריו שביום השמיני אין מלין אותו ב"ד בעל כרחו אא"כ עבר ונמנע ביום השמיני מלין אותו ב"ד בקטנותו קודם שיגדיל. והנה צריך להבין אם אינו רוצה אביו למולו בשמיני למה לא ימלוהו ב"ד בשמיני דודאי חיוב ב"ד גם בשמיני. שהרי קטן שאין לו אב נימול בשמיני בשבת. דקרא דביום השמיני ימול סתמא כתיב וחיובא בין על אב בין על ב"ד. ואי משום דחיוב על אביו רמיא. הלא גם לאחר שמיני חיובא על אב כמפורש בד"מ בשם הכלבו. וכן משמעות תוס' קידושין שתירצו אקושיא דלמה לי קרא דאותו ולא אותה. תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא הוא. ותירצו דכיון דאחר שמיני כל יומא זמנו לאו זמן גרמא. הרי דגם אח"כ חיובא על אביו. דאל"כ למה לי קרא לפטור אמו דס"ד שתתחייב כמו אביו הלא אביו אין לו חיוב אח"כ וזמן גרמא הוא: כח' והנה ברמב"ם אפשר לומר דכל זמן שלא עבר שמיני תלינן שאב בעצמו ימולו ולא רמיא חיובא על ב"ד רק לאחר שעבר שמיני דחזינן שעבריין הוא מלין אותו ב"ד. אך ראיתי לתשב"ץ ספר ג' סס"ח שהוכיח