אבני נזר יורה דעה שעג

הוא מצוה גם לכתחילה. דמשהבריא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכמ"ש הריטב"א בע"ז (דף מ"ז דכיון דפסול רק לכתחילה לא שייך לקרותו דחוי' וכ"ש הוא מהתם. דלכתחילה אסור משום דמאיס למצוה. א"כ הוא גריעותא דמצוה לכתחילה מיהת. משא"כ הכא דאין גריעות כלל במצות מילה: ה) איברא דברש"י יבמות (ס"ד) ד"ה איסורא וסכנתא פרש"י שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הוי מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ביאור הדברים כיון שהדין שלא למולו עכשיו רק כשיגדיל ויתחזק כחו. א"כ בטלה מצות מילה בזמנה מתינוק זה. וא"א שידחה המילה בזמנה את השבת. אבל אם הי' מילה שלא בזמנה דוחה את השבת הי' דוחה שבת בדיעבד שהרי חיוב מילה שלא בזמנה לא בטלה. שהרי לאחר שיגדל ויתחזק כחו יתחייב למולו. וכשמלין אותו עכשיו נתקיים מצות מילה שלא בזמנה. אבל השתא שאין מילה שלא בזמנה דוחה שבת רק בזמנה. והרי תינוק זה בטל ממנו חיוב מילה בזמנה. ומ"מ מבואר מדברי רש"י שאם מלין תינוק חולה בזמנה לא חשיב מילה בזמנה. וא"כ כשהבריא אח"כ. שפיר יקרא דחוי' שהרי נדחה כשהי' חולה לגמרי אף לענין דיעבד: ו) אך י"ל דז"א. דוקא התינוק שמתו אחיו מחמת מילה דאין יש באופן למולו עוד בשמיני ע"כ בטלה ממנה מצות מילה בשמיני גם לענין דיעבד. אבל תינוק חולה קצת. שאם הבריא בו ביום מלין אותו לא בטלה מצות מילה בזמנה. ואם נימול בדיעבד גם בעודהו חולה נתקיים מצות מילה בזמנה. בפרט בזה שהבריא באמת בו ביום הוכיח סופו על תחילתו שעומד הי' להבריא בו ביום: ז) ולכאורה ראי' מסוגיא דזבחים (ע"ג:) דדחוי מחמת איסור ג"כ חשיב דחוי ע"ש מימרא דרבא השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי. אך קשה ממתניתין דמנחות פ"ג מ"ג נתערב קומצה בשירי' או בשירים של חבירתה לא יקטיר ואם הקטיר עלתה לבעלים ולא חשבי' לה דחוי: ח) אך ברורן של דברים דהא דזבחים בע"ח נינהו ואנן קי"ל בע"ח אין נדחין והיינו דלא הי' קדושה עד לאחר שחיטה כנ"ל. והסוגיא דזבחים קאי למ"ד בע"ח נדחין ע"ש. וס"ל דמ"מ הזמנה שיש בה נדחה. וכה"ג שא"א להקריבה מחמת ספק. הזמנה שבה נדחה שהרי לא יקריבנה. אבל בעלמא כל שאין פסול לא חשיב דחוי וכמתני' דמנחות. ובהכי ניחא תירוץ הש"ס שם על מתני' דקינין כמ"ד בע"ח אין נדחין. וקשה הא נדחה לאחר מליקה דמליקה בכל מקום במזבח כשירה ולאחר מליקה עדיין כשרה למה שהיא. ואי אתי כהן אמלוכי אמרינן לי' לא תזה ולא תמצה. דאסור לשנות לפסול בידים. אך לפמ"ש ניחא דלאחר מליקה שנתקדשה דחוי' מחמת איסור שאינו יכול להקריבה לא שמי' דחוי': ט) עוד יש מקום לומר בעיקר החקירה דלא שייך דחוי בתינוק הנימול. שהרי אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו הואיל ונדחה אידחי והוא חייב להביא קרבן אחר ולא נדחה החיוב שבו. דלא שייך דחוי באדם המתחייב אלא בחפץ שנעשה בו המצוה. וה"נ התינוק הוא המתחייב במצות מילה אלא שהוא קטן. הטילה התורה החיוב על אביו וב"ד ומ"מ אין התינוק כחפץ מצוה אלא כאדם המתחייב. וכן איתא במדרש חזית בפסוק ישקני מנשיקות פיהו משל למלך שהי"ל מרתף של יין כו' כך אדם נצטוה על שבע מצות. אברהם על המילה יצחק חנכה לשמונה יעקב נצטוה על גיד הנשה הרי דנחשב יצחק עשה המצוה ודו"ק: סימן שמ בדין מכשירי מילה. א) בעירובין (ס"ז:) ההיא ינוקא דאשתפוך חמימי [פרש"י שהכינו לו מאתמול ונשפכו היום] אמר רבה ניתי מגו ביתאי אמר לי' אביי והא לא ערבינן וכו' והא לא שתפינן נימרו לנכרי ליתי לי' ומבואר דע"י ישראל אסור: ב) ונחלקו הפוסקים שהרמב"ן סובר דוקא שנשפכו החמין שקודם מילה. אבל אם נשאר חמין לרחצו קודם מילה. רק שלא נשאר כדי לרחצו גם לאחר המילה מלין אותו ואח"כ מחממין. דפיקוח נפש ידחה שבת. ואף דגורם במילה לחלל שבת אח"כ במכשיר מילה שאינם דוחין את השבת. אין למצוה אלא שעתו. ובעה"מ והרשב"א חולקין כיון שאין מכשירי מילה דוחין שבת אסור לגרום פיקוח נפש שידחה שבת: ג והנה יש בכאן מקום עיון דהנה בשבת (קל"ב:) יליף דמילה דוחה צרעת מדכתיב בשר אעפ"י שיש שם בהרת יקוץ. ומקשה הש"ס תינח קטן בן שמונה ימים וגדול דכתיב בהו בשר בינוני [היינו יותר משמונה ימים ועדיין לא נעשה גדול] מנלן. ומשני רבא מילה בזמנה לא צריך קרא קו"ח מה שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש ובשר דכתיב בבן שמונה אם אינו ענין לבן שמונה תנהו לבינוני. אמר לי' רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמורה דילמא צרעת חמורה שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. היינו שאם אין כהן אחר רק זה שיש לו בהרת לא אמרינן יקוץ בהרתו ויעבוד. אמר רב אשי כי אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה הכא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. פירש"י צרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה לא מקיים עשה דעבודה הלכך מדחיא עבודה ולאו חומרא דצרעת הוא עכ"ל: ד) וסוגיא זו צריכה ביאור. דהנה בעירובין (ק"ג:) בבן לוי שנפסקה לו נימא בכינור חכ"א קושרה דס"ל מכשירין שאי אפשר לעשות מאתמול כגון זה שבשבת נפסקה לו הנימא דוחה שבת. ור"ש בן אלעזר חולק ואומר עונבה דאין שבות במקדש אבל לא קושרה דמכשירין לעולם אין דוחה שבת. והשתא רב אשי כמאן ס"ל אם כחכמים הא חזינן דאפי' לאו בעידנא דוחה ואי כר"ש ב"א וכפשטא דשמעתא דינוקא דאשתפוך חמומי בשבת ואעפ"כ אינו דוחה. א"כ למה לו לתרץ כסברא חדשה דבעידנא וכו'. בפשטות הוה לי' למימר משום דקציצת בהרת לצורך עבודה הוי מכשירי עבודה דאין דוחין שבת וליכא ק"ו לצרעת שיהי' חמור: ה) והנראה לי בזה. דהנה שם בסוגיא דכשמל ויש שם בהרת ואינו מתכוין לטהרו חשיב דבר שאין מתכוין. והקשה הרשב"א הא מכוין לקציצה והוי רק