אבני נזר יורה דעה שעב

מחמת מצות מילה. אך יען שצריך למצוץ משום סכנה. ממילא נעשית מצות מילה. והיא בכלל הטפת דם ברית אך לשון ספר הקנה וע"כ מילה ופריעה שווין הן אלא שמציצה צריך ואינו מעכב. זה יורה כפירוש ראשון שגם המציצה מחויבת. והטעם טוב כמו שפרשתי עפ"י דברי תוס' ישנים פרק אלו נערות. ובאמת סוגית הגמ' מתפרש היטב יותר לפי פי' הראשון: יט) והנה בזמנינו זה קמו מתחכמים נגד המציצה ואומרים כי בזמנינו נשתנו הטבעים ועושין בלא מציצה בפה רק ע"י כלי זכוכית וספוג. ואף שפשוט שלא יוציא הדם ממקומות הרחוקים אומרים שלא יזיק כלל בזמה"ז: כ) והנה לפי טעם הראשון הנ"ל דהוי כאילו כתיב מהול ופרע ומצוץ ואחר שבעת מתן תורה לא הי' אפשר בלא מציצה בפה והוי כאילו כתיב מהול ופרע ומצוץ בפה. א"כ אף אם נודה לדבריהם שבזמה"ז אין סכנה. מ"מ מצות מילה לא נשתנה. וכמו לענין אזוב שיש לו שם לוי שהדבר תלוי איך הי' שמו בשעת מ"ת אף שאח"כ בא לו שם לוי לא איכפת לן. דמ"מ כוונת התורה הי' על אזוב זה. ה"נ כיון שכונת התורה הי' במצות מילה גם למצוץ בפה שיוציא הדם ממקומות רחוקים: כא) ולא דמי לרחיצת התינוק שמצינו בגמ' קודם מילה ואחר מילה ובזמן הזה אין רוחצין. ונאמר ג"כ שכוונת התורה הי' לרחוץ. לא דמי דרחיצה אינו מענין מילה כלל. ולא שייך לומר שבכלל מצות מילה הוא. ולא דמי להגבהה ואכילה שמגביה כדי לאכול. ושייך לומר שבכלל עבירה הוא. או טבילה והזאה שגם טבילה הוא טהרה. וכן מציצה שמטיף ג"כ דם ברית כמו במילה ופריעה. וכיון שחל החיוב במתן תורה תו לא פקע. ודומה להא (דחולין ק') גיד הנשה אינו נוהג בטמאה משום דכתיב לא יאכלו גיד הנשה מי שבשרו מותר. אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גה"נ. ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ומבואר בתוס' דסברת ר' יהודה דכיון שאז נאסר [אף שאח"כ נאסר בהמה טמאה] תו לא פקע. וכן הובא דבריהם בתוס' רעק"א שם. ואף חכמים לא פליגי עלי' רק משום דס"ל דבסיני נאמר. וא"כ ה"נ כיון שחל המצוה למצוץ ממקומות רחוקים. אף שלפי דבריהם עכשיו אין סכנה. מ"מ המצוה לא פקע: כב) ולענין הדין ודאי מחויבין להחמיר כפירוש הראשון אף את"ל שספק הוא הלא ספיקא דאורייתא לחומרא בשגם שהדעת נוטה כפי' הראשון: כג) ואף לפי טעם השני מי הוא אשר יש בו שורש וניצוץ ישראל ועמדו אבותיו על הר סיני שיגרע בנו ממצות מציצה אשר המקובלים כתבו סודות נוראות איך הוא מציל נפש ישראל מכל רע. ואין להשגיח במה שאומרים שפה המוהל יזיק. כי שלוחי מצוה אין נזוקין. וגדולה מזה בגמ' יבמות (ע"ב.) האי יומא דעיבא לא מהלינן בי' והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה'. ואף שהי' שלא כדין. כל שכן בזה שכדין החזיקו במציצה מימות מ"ת עד עתה שלא יזיק כלל כד) אמנם בענין אם יוכל אחר למצוץ בשבת אפשר דיש לחוש לפירוש השני לפי דבריהם שאין סכנה בזמה"ז במניעת המציצה רק ע"י כלי זכוכית וספוג אשר בזה אין חיוב חטאת לדעת הרמב"ם פכ"א מהלכות שבת הלכה כ"ה דהדוחק ביד להוציא דם אינו אלא מדרבנן. ועי' פרק א' מהלכות שבת הלכה ג' כ"ש בזה. ואין חיוב רק במוצץ בפה שמוציא הדם ממקומות הרחוקים. וזה בא ע"י חבורה. וכיון שאין סכנה אין היתר לפי טעם הב' רק משום שעדיין לא פירש ממילה וא"כ דוקא הפורע ימצוץ. אבל אם אין הפורע יכול למצוץ נסמוך על טעם הראשון שהוא נראה עיקר וימצוץ אחר. כן נראה לי: הק' אברהם. סימן שלט א) נסתפקתי בינוקא דכאיב לי' עיני' ביום שמיני שחל להיות בשבת ואיתפח ביומא אם מלין אותו בו ביום. ואיבעיא דידי משום דבכיסהו הרוח ונתגלה מספקא להש"ס בסוכה (ל"ג:) אם יש דחוי אצל מצות או לא וה"נ נדחה בתחילת היום ממילה בשמיני בשלמא בחול מלין אותו דלא מצינו דחוי' אלא בחיוב שמתחילה כגון בכסוי שהחיוב מחמת השחיטה כדכתיב ושפך את דמו וכיסהו בעפר. וחיוב זה נפסק בשעה שכיסהו הרוח. וכן בקדשים שקדושתו מחמת שהוקדש בתחילה וכן לולב שמצותו מחמת גדילתו שאינו יוצא בו אלא כדרך גדילתו א"כ מצותו מחמת גדילתו. אבל מרל המצוה מחמת שהוא עכשיו ערל. אבל לענין למינו בשבת דמצות שמיני הוא דדוחה. ומצות שמיני הוא מחמת הלידה. שהרי יוצא דופן יש מחלוקת אם נימול בשמיני וקי"ל דספיקא הוא ונימול בשמיני ואינו דוחה את השבת ושייך בי' דחוי. ועוד דשמיני הוא מחמת שנולד לפני שמונה ימים. א"כ החיוב מחמת תחילה דומי' דלולב. ב) ולכאורה י"ל דהא קי"ל כרב בע"ח אין נדחין ואין לחלק משום דהוקדש רק בפה ואי בעי מתשיל עלה עדיין אינו קדושה גמורה. דבכור יוכיח שקדושתו מרחם. והרי ביומא (ס"ד.) יליף דבע"ח אין נדחין מבע"מ עובר דאע"ג דהשתא לא חזי לבתר הכי חזי. והאי דינא בבכור נמי איתא. גם אין לומר משום דקדשים אין קדושתן גמורה עד שיתקדשו בכלי מקודם לכן יש להם פדיון כשהוממו שהרי בכריתות (כ"ח) מבואר דלמ"ד בע"ח אין נדחין גם עופות אין נדחין והרי עוף אין טעון כלי ואין לו פדיון. (ובאבני נזר או"ח סי' של"א אות ת' ביארתי דה"ט דאין נפדה משום דאין מחוסר כלי שרת]: ג' איברא דכד מעיינין בי' אינו דומה דקדשים עיקר מצותם לאחר שנשחטו ועופות לאחר שנמלקו שהרי נקרא לחם אשה לד' ואינו נקרא אוכל בחייו דבחייו אינו מטמא טומאת אוכלין ע"כ אין דחוי' דמחיים מועיל לגבי' לאחר שחיטה משא"כ במילה דגם אחר מילה חי הוא: ד) אך יש לעיין דלא נקרא דחוי' רק אם הי' בו פסול בשעת דחי' [או סילוק חיוב כמו בכיסוי שאינו חייב לגלותו ולחזור ולכסותו] אבל זה גם בתחילת היום שהי' חולה הי' מחויב במילה אלא שלא הי' יכול למולו משום סכנה וסכנת נפשות הי' דוחה מצות מילה. מ"מ לא נדחה המצוה בעצמותו ואם הי' עוברין ומלין אותו גם בעת חליו הי' מצוה בדיעבד ע"כ גם לאח"כ.