אבני נזר יורה דעה שע

ומה שכתב מהרי"ל לשפוך דם שבפיו לעפר או למים דווקא. משום דיש שם גם דם שיצא עם החיתוך והפריעה דודאי מצוה הוא והיא הטפת דם ברית: ב) אך לכאורה קשה בהא דמ"ט דר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב מדאצטריך למשרי מילה בשבת ש"מ מקלקל בחבורה חייב. ולכאורה קשה לפמ"ש בעה"מ ורשב"א שאם נשפכו חמין של אחר המילה קודם המילה אסור למול על סמך שיחומו לו חמין לאחר שימולו אותו. דאז יהי' מותר משום סכנת נפשות. כי אסור לכתחילה להביא לידי חילול שבת. א"כ אי לאו שגילתה תורה שמילה דוחה שבת הי' אסור למולו כי אח"כ יצטרך למצוץ. ויהי' מתקן גמור אצל התינוק שלא יסתכן. והרי חובל בבהמה היא תולדה דשוחט שנוטל נשמה. ה"נ חובל שנוטל דם שהוא הנפש [כמ"ש תוס' בכמה מקומות] וכמו ששוחט התיקון בחי שנוטל ממנו הנשמה. ה"נ התיקון בתינוק שנוטל ממנו דם שהוא הנפש. [וכן כתבו תוס' (כתובות ה':) דמציצה הוא מלאכה צריכה לגופה] והוא כמו מעמיד עלוקה דמפורש במג"א סוף סי' שכ"ח ובאהעו"ז שם דהוא חיוב מן התורה אף דקי"ל מקלקל בחבורה פטור: ג ואין לומר דשלא יבא לידי סכנה לא חשיב מתקן כיון שעכשיו אין סכנה והוא רק גורם שלא יבא לידי קלקול. ליתא דהא צד נחש שלא ישכנו חייב לר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה וחשיב מתקן במה שלא ישכנו וכן הורג מזיקין. אלא דלר"ש פטור דלא הוי תיקון בגוף הניצוד והנהרג כמו שהיה במשכן והכא שהתיקון בתינוק שניטל ממנו הדם הא הוי דומיא דמשכן שהתיקון בחי שנוטל ממנו הנשמה. ומה שלא יתקלקל הא חשיב תיקון כמו צד נחש שלא ישכנו והורג מזיקין. וא"כ קשה דלעולם אימא מקלקל פטור. אך צריך למשרי מילה משום המציצה: ד) וצריך לומר דאי משום המציצה הא אפשר למול סוף היום ולמצוץ בערב. ואפי' תימא דהרבה בני אדם אין יכולים לצמצם. מ"מ יש לומר לפמ"ש במק"א [הובא לעיל סי' שי"ט אות ב'] דהא דמילה דוחה שבת אף דאפשר בתשיעי וחגיגה אינו דוחה שבת משום דיש לו תשלומין כל שבעה. ומילה בשמיני נמי כתב הרוקח בהלכות לולב שמילה שלא בזמנה תשלומין דשמיני הוא. וא"כ איך ידחה שבת. וא"ת דהא מקרא ילפינן. נילף מינה נמי לחגיגה דכהאי גונא חשיב קבוע לו זמן. אך התירוץ הנכון לזה עפ"י המבואר במשנה כריתות (ז':) שאם לא הי' שבת ראוי לשום קרבן הי' דומה ללילה ולא הי' זמן קרבן כלל ולא הי' לו תשלומין כמו לילה למ"ד לילה מחוסר זמן דאין לו תשלומין. וא"כ אם לא הי' מילה דוחה שבת ולא הי' שבת חזי לשום מילה לא הי' לו תשלומין לשמיני. ונהי דמ"מ הי' נמול אח"כ מקרא דהמול לכם כל זכר כמו אם הי' חולה בשמיני אף דאינו בר תשלומין מ"מ נמול. מ"מ קרא דביום השמיני ימול הי' בטל אצל תינוק זה כיון דאין תשלומין לשמיני וע"כ שוב דוחה שבת. וא"כ אי מקלקל בחבורה פטור ומי שיוכל לצמצם למול בסוף היום ולמצוץ בערב א"צ לחלל שבת. א"כ למה צותה תורה ביום השמיני אפי' בשבת. דאפי' מי שלא יוכל לצמצם ימתין עד תשיעי ויהי' תשלומין לשמיני כיון דשבת זמן מילה למי שיוכל לצמצם. ודומה לחגיגה שאינו דוחה שבת משום שיש לו תשלומין דשבת זמן קרבנות אחרים. ע"כ חשיב זמן קרבן כ"ש הכא דחשיב זמן מילה משום דחזי למי שיוכל לצמצם ואתי שפיר. ומוכח דמקלקל בחבורה חייב: ה) אך לפי זה יש לעיין מי שיוכל לצמצם יאסור למול בעוד היום גדול רק בסוף היום כדי שלא יצטרך לחלל שבת עוד במציצה. ויותר מזה דמי שלא יוכל לצמצם לא ימול כלל בשמיני שחל בשבת וימול בתשיעי ויהי' תשלומין כנ"ל: ו) אשר ע"כ נראה דנהי דהא דרב פפא מוכח דאי לאו משום סכנה לא הי' שום מצוה במציצה. מ"מ השתא שיש סכנה. שוב המציצה מכלל מצות מילה. ודומה למה שכתבו בתוס' ישנים כתובות (ל"א.) בהא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור משעת הגבהה. דכיון שאי אפשר בלא הגבהה כשאמרה תורה לא תאכל כאילו אמרה לא תגביה ותאכל. ה"נ כיון שאי אפשר למילה בלא מציצה ואי לאו המציצה הי' אסור למול לסכן התינוק. כשאמרה תורה למול כאילו אמרה מהול ומצוץ. וכן ענין הטפת דם ברית דלא כתוב בתורה ואף שרש"י פירש מקרא דזכרי' גם את בדם בריתך. אין זה עיקר הראי'. שרש"י עצמו פירש במקרא דקאי על דם ברית שבהר סיני. רק משום שבכל מילה יוצא דם ממילא נשמע שהטפה מצוה [כן שמעתי מאדמו"ר זללה"ה מגור] וה"נ בזה כיון שאי אפשר בלא מציצה נשמע שהמציצה מצוה: ז) וכיון שהוא מכלל המילה ממילא מחויב למצוץ ג"כ בשמיני אלא שאין המציצה מעכבת את המילה. מ"מ גם המציצה בשמיני דוחה שבת כיון שכבר ד חיתוך ופריעה את השבת כמו הקטר אברים ופדרים. ומ"מ דייק ר' שמעון שפיר מדאצטריך רחמנא למשרי מילה בשבת ש"מ מקלקל חייב. דאי אפשר לומר משום מציצה דאת"ל שאין חילול שבת בחתוך ופריעה שוב לא ידחה המציצה בשמיני שבת כיון דאינו מעכב. וכמו קצירת העומר אם כשירה ביום אינו דוחה שבת. ושוב יקשה ימול בסוף היום וימצוץ לערב: ח נחזור לדברי תוס' ישנים הנ"ל אות ו'. ונ"ל להביא ראי' לדבריהם ושגם במצוה אמרינן כן מהא דיבמות (מ"ו.) ור' יהושע באבות נמי טבילה הוה מנ"ל דכתיב ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. ופירשו תוס' בשם ר"ת בלא טבילה כדי לקבל הזאה. וקשה הא לדורות אין כאן הזאה [רק זריקה על המזבח] וא"כ טבילה זו למה. הא האבות לא הוצרכו טבילה רק שיוכלו לקבל הזאה אבל לא שבטבילה עצמה נכנסו לברית ומילה שהיתה במצרים בה נגאלו כדאיתא במכילתא נתן להם דם פסח ודם מילה כדי שיגאלו והביאה רשב"א שם]. ומוכרח לומר כיון שנכנסו לברית בהזאה דאי אפשר בלא טבילה שלפני' שוב גם בטבילה עצמה נכנסו לברית. וע"כ גם לדורות שאין צורך הזאה מ"מ צריך טבילה דבטבילה בעצמותה נכנסו לברית אף בלא צורך הזאה. ה"נ כיון דאי אפשר למילה בלא מציצה אף שהמציצה משום סכנה. מ"מ שוב גם המציצה בעצמותה ממצות מילה והכנסה לבריתו של א"א וצריכה להיות בשמיני דוקא: ט) ואין להקשות לפי מה שמדמין להזאה וטבילה א"כ כמו שטבילה מעכב בגירות. כמו כן המציצה יעכב במילה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב. אימא משום מציצה. ואף שלא דחתה מילה שבת מציצה גופא דחיא כיון שמעכבת: י) ונ"ל דלעולם מציצה לא מעכבת אף דטבילה מעכב בגירות. שאני התם דאף בטהרת מי חטאת אם