אבני נזר יורה דעה שסו

כה) וכיון שזכינו שדינים אלו תלוים זה בזה וכיון דמבואר ברבינו האי גאון שנפסק לשונו בכל הפוסקים ובש"ע דאם רואין ערלה כבושה רואין ונזהרין איך מלין אותו וכן מפורש להדיא בריא"ז ז"ל ורואין ונזהרין איך מלין אותו אם נראה לו ערלה. ומוכרח לומר משום שבזה צריך לקלוף ע"כ צריך אומנות יתירה [דאם לא הי' צריך רק הטפה קיל טפי ביש ערלה כבושה שא"צ לנגוע בעטרה עצמה] וכיון דביש ערלה כבושה צריך לקלוף ממילא מוכח דגם לרב חייב במילה דאי גם בזה לרב פטור דלאו שמי' ערלה ממילא לר' שמעון בן אלעזר לא הי' חייב אלא בהטפה כנ"ל דהני דינים תלוים זב"ז. דאי דוקא בלא נראה ערלה כבושה הוא דא"צ אלא הטפה משום דמה יקלוף. א"כ גם בתחילה שהי' סבור לרב ביש ערלה כבושה חייב מ"מ לר' שמעון בן אלעזר לא יצטרך אלא הטפה משום דמה יקלוף ולמה הי' צריך במעשה שהובא לפניו לסמוך אדרב. ועוד שהרי כתב הר"ש שלמילה איתרבי ולא לפריעה. ולדבריך גם לפריעה איתרבי בניכר ערלה כבושה. וכל הטעם משום דמה יקלוף ול"ל טעם דלמילה איתרבי אלא ודאי בניכר ערלה כבושה אין מחלוקת כלל. רק באינו ניכר ובזה אמרינן למילה איתרבי ולא לפריעה: כו' ומה שלא ביארו הפוסקים שבניכר ערלה כבושה מברכין ומחללין שבת. הוא מפני שפשוט בעיניהם דזה לא מקרי נולד מהול. ור"ה גאון מפני שעוסק בענין הבדיקה מסיים ואין מברכין אא"כ ניכר. אבל הפוסקים שכתבו דין ברכה וחילול לא כתבו דין הבדיקה. והנה הרא"ש והטור בסי' רס"ג כתבו דנראה ערלה כבושה מברכין והעתיקו לשון ר"ה גאון ואין פוצה פה ומצפצף ורציתי לדחות דס"ל כדעת ר' יונה בספק של תורה מברכין והוא ספק שמא כשמואל. והנה הרא"ש ריש פרק כיסוי הדם פוסק דלא כוותי' והעתיק הטור דבריו בסי' כ"ח במסקנא. משמע דהכי ס"ל לטור ג"כ וכן ר"ה ורי"ף ורמב"ם. אך אפי' לר' יונה לא אמרינן הכי בספיקא דפלוגתא. וכן מחלק התה"ד בענין ספק דרוסה דאסור למכור לנכרי שמא ימכרנו לישראל וכתב בתה"ד דמ"מ בספק דפלוגתא סומכין על הפוסקים דאין איסור. וה"נ לענין ברכה סמכינן כיון דלרב אסור לברך משום לא תשא. ועי' בש"ך יור"ד סי' נ"ז ס"ק נ"א וסברא חדא הוא וק"ל: כז) מה שהקשית כיון שצריך הטפת דם לבד איך שוי' אדא בר אהבה כרות שפכה הלא יכול להטיף בראש העטרה. הנה מעשה בא לפני בגר שנתגייר בפרייסין וחששתי מפני הב"ד ואמרתי להטיף ממנו דם ברית ולהטבילו שנית והסכמנו להטיף במקום חיבור העטרה עם הגיד כי שם יוצא תמיד דם בשעת מילה כשכורתין הערלה ובגוף העטרה רוב פעמים אינו יוצא דם כלל בשעת מילה והטפת דם ברית צריך במקום שדרך הדם לצאת בשעת מילה: ע"כ נלע"ד להלכה בנולד מהול ואין ערלה כבושה להטיף לבד במקום חיבור החוט ובניכר ערלה כבושה לקלוף גם בשבת. ושאלתי למוהלים ואמרו כי אינם יודעים כלל מענין ערלה כבושה כי לא נזדמן להם: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן שלה ב"ה יום ב' מסעי תרמ"ג לפ"ק. החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול צנמ"ס קנקן חדש מלא ישן יר"א מו"ה יואב יהושע נ"י. יקרת מכתבו הגיעני ויען הייתי מוטרד אז הנחתי מכתבו למשמרת ובליל ה' ובליל ו' עיינתי בדבר וגם אח"כ הייתי טרוד מלהשיבו ועתה לקחתי מעט פנאי. בדבר האיש אשר נמצא מיעוט היקף העטרה מכוסה והמוהל שמהלו הוא איש ריק ובליעל א הנה לולא דברי החב"ש לא הי' שום חשש. כי לדעת קצת פוסקים אף בקטן בעת מילתו אם פירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין. ובגדול שיש חשש סכנה בדבר לכ"ע אינו חוזר. והנה בדברי החכם ספרדי מפורש שבשר החופה רוב גובהה של עטרה היינו רוב גובה ראש הגיד והיינו רוב בשר לא רוב גובה החוט. והביאוהו כל האחרונים הב"י וד"מ וב"ח וש"ך. אלא שהתב"ש מספק עלינו שנסמוך על דברי רש"י עטרה הוא שפה גבוה ממילא רוב גובה עטרה הוא רוב גובה החוט מה שמחוט עד החריץ: ב) אולם אין פירושו סובל אלא בעור הפריעה שהוא דק מאוד ודבק בבשר שבין חוט לחריץ. אבל בעור החיתוך א"א. ואם כשיטתו לא ימצא בעור החיתוך ציצין שאין מעכבין. כי אם מעט עור עולה אפי' במקום אחד למעלה על החוט יעכב המילה. וא"א לפרש כפי' התב"ש אלא באחד משני אופנים. או שנאמר שבאמת המשנה דאלו הן ציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה דמשמע בחופה מיעוט אינו מעכב קאי על עור הפריעה לבד. ובעור החיתוך אם נשתייר כל שהוא לעולם מעכב. או שנאמר דבעור החיתוך אינו מעכב אלא ברוב גובה הבשר רק בעור הפריעה מעכב ברוב גובה החוט לבד: ג) והנה הפי' הב' א"א לאומרו דלמה יהי' חמור עור הפריעה מעור החיתוך. ועור החיתוך כתוב להדיא בתורה. ופריעה אינו רק הלמ"מ ואינו מלפני הדיבור רק בשעת מ"ת דאז נכתב דין רוב בנזיר ובסנהדרין. ואיך יעכב בזה מיעוט גובה בשר מה שאינו מעכב במילה עצמה שהי' קודם מ"ת שעדיין לא נאמר דין רוב. ועוד דא"כ לא נאמר כלל בש"ס בעור החיתוך מה מעכב ולמה. והאופן הראשון אף שלכאורה משמע כן מתוס' שתמהו ל"ל דתני מל ולא פרע כאילו לא מל כיון דכבר תנא בשר החופה את רוב העטרה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה עכ"ד. ותימה על תמיהתם דברישא בציצין שנשארו מעור החיתוך וזה הי' גם קודם מ"ת שעדיין לא נצטוו על הפריעה שהרי דרשו ביבמות פ' הערל מהמול ימול לציצין. ומ"מ עור הפריעה לא הי' נחשב אז ערלה וחידש המשנה דעכשיו לאחר מ"ח גם עור הפריעה צריך להסיר. אך לפי' החב"ש ולפמ"ש ניחא דע"כ המשנה דאלו הן ציצין המעכבין בעור הפריעה מיירי מדתני אלו הן ציצין המעכבין החופה רוב עטרה ובעור החיתוך לא משכחת כלל ציצין שאין מעכבין. אלא לפי"ז לשון התוס' אינו מיושב. וע"כ לפרש דברי התוס' כמו שפירש בעל שאילת שלום על השאלתות והובא בשו"ת נפש חי':