אבני נזר יורה דעה שסה

יז) חוזרנו למ"ש דבנולד מהול חשיב שנתקיים המצוה והבאתי ראי' לזה. ונ"ל עוד ראי' משמעתא דיבמות דמוקי רע"ק קרא דתושב ושכיר לנולד מהול דצריך להטיף דם ברית. וקשה הא קי"ל כרבה דחיישינן שמא ערלה כבושה. וא"כ לדעת הרמב"ם דספיקא מן התורה לקולא אין הטפת דם ברית בנולד מהול אלא מדרבנן. וא"כ איך אתי קרא להכי. ואין לומר דגלי קרא דהכא ספיקא לחומרא. דמנ"ל להש"ס להוכיח כן מקרא. והי' להש"ס לומר דלרע"ק אתי קרא לנימול ע"י גוי או בלילה דצריך להטיף ממנו דם ברית (ועמ"ש בדיבור הסמוך לזה בישוב קושית השאג"א דלר"א גם בזה א"צ להטיף דם ברית אך לרע"ק נוקי בהכי]: יח) ועוד דלענ"ד אין הפירוש דקרא דתושב ושכיר דכתיב בפסח אתא לאורויי דיני מילה. אלא דזה ידעינן דצריך להטיף דם ברית. אלא דהוה אמינא כיון דאין ערלתו ניכר לא מאיס. ושם בסוגיא בצריכותא דערל ובן נכר דאי כתיב ערל משום דמאיס. ע"כ הוה אמינא דנולד מהול אף דצריך הטפת דם ברית מ"מ כיון דלא ניכר מותר בפסח. לזה אתא קרא דחושב ושכיר ולפנינו יתבאר ראי' לזה מרמב"ם]. וזה דלא כנראה מתשו' הר"ש משאנץ המובא באו"ז ובלא"ה זה דחוק מאוד: יט) אך הנה האחרונים העלו בדעת הרמב"ם דבר נחמד דכל מה דכתוב בתורה היינו ודאי. ולא ספק. ע"כ המצוה נמי צריך שיהי' ודאי ואל"כ לא יצא. ובזה ישבו שמעתא דחולין דמוכיח הש"ס דאזלינן בתר רובא מקרבן שמא טריפה. ולרמב"ם קשה. והשתא ניחא כיון דרחמנא אמר שיהי' כשרה צריך שיהי' ודאי כשירה. וא"כ בנולד מהול דכשאין ערלה כבושה חשיב שנתקיים מצות מילה. צריך שבודאי לא יהי' ערלה כבושה. אבל בספק לא קיים המצוה ושוב צריך להטיף דם ברית [ולפי"ז לרבה יש עוד טעם מה שא"צ לקלוף הערלה דסד"א לקולא ורבנן לא גזרו במילה חשש סכנה. ואף דלא קיים המצוה סגי בהטפת דם ברית. וספק ערלה שיש בו אינו מבטל המצוה הטפת דם ברית שנעשה בודאי דספק לקולא: ם ובמ"ש נראה ליישב קצת דעת הרמב"ם פ"ז מה' תרומות דערל אסור בתרומה מגז"ש דתושב ושכיר. וקשה הא פסק נולד מהול צריך להטיף דם ברית וצריך קרא להכי. אך לפמ"ש הדבר תלוי בבעיא דר"ז במנחות (ס"ט) בחטין שירדו בעבים. ולאותו צד דפסולין לשתי הלחם ה"נ נולד מהול אין המצוה מתקיימת אלא דהטפת דם ברית כשאין ערלה לאו מילתא. ושוב ספיקא לקולא וא"צ קרא דתושב ושכיר להכי וע"כ דלגז"ש אתיא. ואף דלצד האחר מאיש איש נפקא כיון שאין נ"מ להלכה הביא זה הטעם וזה מצוי בכמה מקומות ברמב"ם] כיון דאין ברור דמאיש איש נפקא: כא) עוד יש לעיין בדעת הרמב"ם שפסק ברייתא דנולד מהול אוכל בתרומה. והא פסק דצריך להטיף דם ברית. וביש"ש יבמות מוכיח מזה דקי"ל כרב דא"צ להטיף דם ברית אלא שמנהג להטיף. ולרמב"ם קשה. ולענ"ד נראה כיון דבפסח איצטריך קרא דערל כזה שאינו ניכר אסור בפסח ממילא בתרומה דליכא קרא אוכל. וא"ל נילף מגז"ש דתושב ושכיר. ליתא דלמאן דמפיק מקרא דנולד מהול אסור בפסח ליכא גז"ש. והא קמן דבן נכר מותר בתרומה כדאיתא פסחים (צ"ו.) והנה גריעותא דערל מבן נכר מפורש בסוגיא שם וביבמות (ע"א.) משום דבן נכר לא מאיס וערל מאוס והיינו דקלונו ניכר. ובנולד מהול שאינו ניכר מותר בתרומה מק"ו דבן נכר. ולפי"ז אפי' למאן דאית לי' גז"ש לא גמרינן להא מילתא כי היכי דלא ילפינן לענין בן נכר: כב) ועתה בוא נבוא לענין הלכה. הנה כבוד א"א מו"ר רצה לחדש דנולד מהול אף שיש לו ערלה כבושה אין מלין אותו בשבת משני טעמים. הא' לחוש לפוסקים כרב דהלכה כת"ק. ולדידי' אף שניכר ערלה כבושה פטור ממילה. וכתבת ראיות ע"ז ממהרש"א ומא"ז. הב' דאף שיש ערלה כבושה אין קולפין העור רק מטיפין לבד ולהפוסקים כר' שמעון בן אלעזר לא יצא ידי חובת מילה לדעת הא"ז] וזה הוכחת ג"כ מא"ז: כג) ולפענ"ד יש להשיב על כל זה. דהנה כבר כתבתי בתחילת דברי שדברי מהרש"א תמוהים. ואין לבנות עליהם יסוד בשגם במה שאינו מבואר בניכר ערלה כבושה אך ראייתך מתשו' הר"ש משאנץ המובא באו"ז שכתב וז"ל מתוך הלשון בהטפת דם ברית בנולד מהול ובגר בלשון אחד משמע מה גר בהטפת דם בעלמא אף זה בהטפת דם בעלמא. ומעשה בא לפני זה כמה שנים הביאו תינוק ערל נולד מהול ואם יקלוף הערלה יש סכנה כי נתמעט חכמת האומנין ומפני הדחק אמרתי להטיף דם ברית לבד. ותמה אאמו"ר נ"י הלא כבר כתב דאף לר' שמעון בן אלעזר א"צ אלא הטפת דם לבד. ומזה מוכח דהכא בשניכר ערלה כבושה וצריך לקלוף לר' שמעון בן אלעזר. ע"כ אמר לסמוך בשעת הדחק אדרב. ומזה מוכח דלרב גם בניכר א"צ הטפת דם ברית וגם אין מטיפין לבד: כד) וגם אני אבוא מתוך דברים אלו עצמם להוכיח דגם רב מודה בניכר ערלה כבושה דקולפין העור. דהנה לפי פירושך דשם המעשה הי' בניכר ערלה כבושה וע"ז סמך אדרב. וס"ל דרב אפי' בניכר ערלה כבושה פטור. והוא לפי הסברא שכתב דכיון שהוא דבוק כשאר הגוף לאו שמי' ערלה. והרי זה המעשה הי' לפניו כמה שנים ואז הוי ס"ל טעמא דרב [שפסק כת"ק אליבא דב"ה] משום שאין שם ערלה כבושה. שהרי בתחילת התשובה כתב דטעמא דב"ה משום שאין שם ערלה כבושה רק אח"כ בסוף התשובה נתחדש לו דאפשר דאפי' יש ערלה כבושה. אבל לפני כמה שנים לא הי"ל מקום לסמוך אדרב בניכר ערלה כבושה. ע"כ נ"ל ברור דהני שני דינים תלוים זב"ז. דאי אמרינן טעמא דב"ה דאמרי א"צ להטיף משום שאין ערלה כבושה אבל אם הי' ערלה כבושה ודאי דמחויב למול שאין חילוק בין ערלה כבושה לשאר ערלה. ממילא דלדידן דחיישי' לערלה כבושה צריכין לקלוף. וע"כ לדחוק לשון הגמ' הטפת דם ברית פי' לקלוף. אך לאחר שנתחדש לנו הסברא דרב אפי' ביש ערלה כבושה פוטר. דערלה כבושה קיל משאר ערלה. אין לנו הכרח להוציא לשון הגמ' מפשטי' וגם לדידן א"צ רק הטפה לבד. ע"כ לפני כמה שנים שאז הי' ס"ל דרב משום דלא חייש לערלה כבושה פטר וכמ"ש בתחילת התשובה, ממילא לר' שמעון בן אלעזר הי' מצריך לקלוף ואמר בשעת הדחק משום שנתמעט חכמת האומנין לסמוך אדרב. וכן משמע מלשונו שדינים אלו תלוים זב"ז שכתב במאמר אחד: