אבני נזר יורה דעה שסד

אכילה ולא בשעת עשי' יע"ש. אך צ"ע מה חילוק באמת בין כסהו הרוח וכו'. אך באמת הדבר נכון. דבדם המצוה באדם המכסה וכשלא כיסה ישראל לא נעשה שום מצוה. משא"כ בנולד מהול שהנולד ישראל ובו נתקיימה המצוה ותדע דהא למ"ד מילה בנכרי כשירה הא מילת נכרי ודאי דומה לנימול ע"י קוף ומה לי מל גוי מה לי כיסה הרוח. דודאי כיסה גוי לא נתקיים המצוה ואם חזר ונתגלה חייב לכסות ואף קודם שנתגלה אין מצוה כלל. שהרי חשיב בשעת כסוי דחוי מהמצוה. דלמ"ד יש דחוי אצל מצות גם לאחר שנתגלה פטור. וא"כ מ"ט דמ"ד מילה בנכרי כשירה. א"ו אינו דומה כלל דהכא מתקיימת המצוה בתינוק הנימול וא"כ מוכח דגם בנולד מהול מתקיים המצוה. דאל"כ שוב הי' דומה לכיסהו הרוח ולפנינו יתבאר עוד ראי' לזה. וגם יתבאר שספיקו של הט"ז יש לו מקום]: יב' ובזה יתבאר היטב מה דערלה כבושה א"צ רק הטפת דם לבד דכן פשט הסוגיא. והוא לפמ"ש הרב המאירי בענין ערלה כבושה וז"ל שמא יש שם ערלה כבושה. ר"ל מעט עור דבוק בבשר שמתוך דביקות ומיעוטו ודקותו אינו ניכר ולאחר זמן תתפרק ותתכסה העטרה עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דמשום לאחר זמן יהי' מחויב עכשיו במילה וידחה שבת השמיני דבודאי ערלה כבושה דוחה שבת] אך הענין דשוב אינו מתקיים המצוה במה שעכשיו העטרה מגולה דבתורה כתיב ימול וכשנימול לא יכסה גם אח"כ. וזה שאח"כ יכסה אינו דומה למילה. ונהי דעכשיו אין חיוב עליו מחמת הערלה ההוא כיון שעכשיו אינו מכסה. מ"מ המצוה לא נתקיים ושוב מחויב בהטפת דם ברית כמו גר ערבי מהול. ואף שר' שמעון בן אלעזר אליבא דב"ה ס"ל גם גר א"צ להטיף. י"ל דס"ל בטבילה לחוד סגי כר"א ור"י ור"י דס"ל הכי ולאחר שנתגייר מתקיים המצוה במה שמהול מאליו ודו"ק: יג' ובהכי ניחא ליישב פסק הרמב"ם ז"ל דנולד מהול וכן גר ערבי מהול מטיפים מהם דם ברית ואין מברכין על מילתן. ותמוה בשלמא נולד מהול ספק ערלה כבושה. אבל גר מה ספק יש והר"ן נדחק ליישב דמרפיא בידי' אם צריך או לא ודחוק מאוד דהול"ל יש מחייבין ויש פוטרין כמנהגו בכמה מקומות במקום שא"י להכריע [ועי' בה' שקלים] לא להביא הלכה סתם כאלו נפסק בש"ס שהוא ספק. ולפמ"ש י"ל דס"ל כתירוץ הרמב"ן דגר שאני שצריך הטפה להכנס תחת כנפי השכינה. ולפי"ז מוכח דנולד מהול מתקיים המצוה וכן כשנימול תוך ח' כהוכחת הר"ש והרא"ש מקדם ומל של שבת בע"ש. וקשה דהא כתיב המול ימול וכשנימול ע"י גוי שאינו מהול פסול. אף שמ"מ הוא מהול כיון שלא מהלו אדם מהול וזה שנימול מאליו לא מהלו אדם מהול. וכן כשנימול תוך ח' דמעשה מילה כמאן דליתא והוי כלא, מהלו שום אדם. וצ"ל דהמול ימול לא בא למעט אלא נימול ע"י שאינו מהול: יד) אך דבר זה בעיא במנחות (ס"ט:) חטים שירדו בעבים מהו לשתי הלחם ממושבותיכם למעוטי חו"ל. אבל בעבים שפיר דמי או דילמא ממושבותיכם דוקא ולא איפשטא. והרמב"ם פסק שהוא ספק והשתא לאותו צד דמושבותיכם למעוטי חו"ל אבל דעבים שפיר דמי ה"נ המול ימול למעוטי גוי. הא מאליו בידי שמים או נימול תוך ח' שפיר דמי. ושפיר יש לחלק בין מהול דלא נמעט מהמול ימול וחשיב נמול. אבל גר נהי דחשיב נימול. מ"מ במה יכנס תחת כנפי השכינה וצריך להטיף ממנו דם ברית. אך לאותו צד ממושבותיכם דוקא. ה"נ המול ימול דוקא. וע"כ דטעמא דנולד מהול ואין ערלה כבושה ונימול תוך ח' דא"צ להטיף ממנו דם ברית. משום דהטפת דם ברית לאו מילתא הוא. ולא מקריא מילה. וא"כ גר שנתגייר כשהוא מהול נמי אין תקנה בהטפת דם ברית ונכנס לברית בטבילה לבד כנשים: טו) וזה שאמרתי שספיקו של הט"ז יש לו מקום. דלאותו צד הבעיא ממושבותיכם למעוטי נמי דעבים וה"נ המול ימול למעוטי נמי מאליו ולא נתקיימה המצוה. א"כ דומה לכיסהו הרוח דה"נ כשחזר ונמשכה ערלתו חייב לימול מה"ת. ולא קשה למ"ד מילה בנכרי כשרה דבאמת לדידי' אינו דומה לכסהו הרוח דמתקיים המצוה בתינוק הנימול. אך למה דקי"ל המול ימול נתמעט נמי נולד מהול. אלא דאין תקנה בהטפת דם ברית. ובנימול ע"י גוי נמי א"צ להטיף ממנו דם ברית מה"ט. וכיון דלא מתקיים המצוה ממילא כשנמשכה ערלתו לאח"ז חייב לימול כמו כיסהו הרוח וחזר ונתגלה. ולא קשיא מהא דהערל דנוקי כגון דנמשכה ערלתו בין עשי' לאכילה. דא"כ יקשה לאותו צד דממושבותיכם למעוטי חו"ל אבל חטים שירדו בעבים שפיר דמי ה"נ נולד מהול שפיר דמי ומתקיים המצוה. ע"כ מוקי הש"ס בגווני אחריני ומר"ז בעל הת"ש ביבמות פרק הערל ודאי אין לפשוט דבלא"ה איכא אוקימתא אחריני לדחות הת"ש): טז) ובזה יתיישב קושית השאג"א על הסמ"ג דנימול ע"י גוי צריך להטיף דם ברית. א"כ בפרק הערל דמוקי רע"ק קרא דתושב ושכיר לנולד כשהוא מהול דצריך להטיף דם ברית ור"א סבר א"צ להטיף דם ברית ע"כ מוקי לה לגז"ש. והקשה השג"א ר"א נמי נוקי קרא לנימול ע"י גוי [או בלילה להרמ"א]. ולפמ"ש ניחא דהתינח לדידן היכא דאיכא ערלה כבושה ולא נתקיים המצוה דמילה. [כנ"ל דלא דמי למילה שלא יכוסה] מחויב להטיף דם ברית. אף דהשתא לאו ערל הוא שהעטרה מגולה. מ"מ כיון שלא קיים מצות מילה מחויב להטיף דם ברית. ה"ה בנימול ע"י גוי או בלילה צריך להטיף דם ברית. אבל ר"א סובר כיון שעכשיו אינו ערל הטפת דם ברית לאו מילתא הוא וא"א להתקיים מצות מילה [וא"ל יקלוף העור ואז יקיים המצוה כיון שלא ישוב ויכוסה עוד. לא קשיא כיון שאין הערלה כבושה אינו יודע מה לקלוף]. ממילא ה"ה בנימול ע"י גוי או בלילה כיון דלאו ערל הוא הטפת דם ברית לאו מילתא הוא וא"צ להטיף דם ברית. וממוצא הדבר נשמע דת"ק [דס"ל כר"א] דאמר נולד מהול א"צ להטיף דם ברית. לאו משום דסובר לא חיישי' לערלה כבושה אלא אפי' יש ערלה כבושה א"צ להטיף דם ברית. אף שלא נתקיים המצוה. מ"מ הטפת דם ברית לאו מילתא הוא ולמדנו מזה דבשניכר הערלה כבושה יקלוף הערלה כבושה. דא"ל קילוף לאו מילתא הוא. דליתא דאחר הקילוף ודאי יחשב מהול ויתקיים המצוה כיון שלא ישוב ויכסה עוד. דא"ל טעמא דת"ק דחשיב מהול אף שיש ערלה כבושה. דא"כ יודה הת"ק בנימול ע"י גוי דצריך להטיף דם ברית. וא"כ יקשה שוב קו' השאג"א דנוקי ר"א דס"ל כת"ק בנימול ע"י גוי או בלילה ודו"ק: