אבני נזר יורה דעה שנט

ד) ומ"מ בהא לא פליג שום פוסק על הרשב"א במ"ש כשיש אומדנא שחולי ראשון לא גרם לחולי שני. ואומדנא היינו של רופאים בקיאים כמ"ש בתשובת מיימוני סי' ל' לה' אישות. ואף שכתב שאין סומכין בזה על אומדנות הרופאים שמא לא נשמר כראוי מכמה דברים המחזירים את החולה לחליו. אך הכא שהרופאים אמרו שאין שייכות לחולי הראשונה שיגרור השני' אין שייך זה כלל. וא"כ אם יאמרו רופאים שצער המילה לא גרם לחולאים הנ"ל פשוט שמחויבים למולו. שאף אם נאמר שגם חולי המילה גרם המיתה. מ"מ כיון שלא מת מחמת המילה לבד רק מחמת מקרים חולאים. מהיכי תיתי לחוש שיולד גם בילד השלישי חולאים כיון שחולאים אלו מקרים היו ולא באו מחמת המילה: ה) והנה שלחתי אחר רופא ישראל [מנהגו כמנהג רופאי ישראל שבזמנינו] ואמר כי חולי הקרעמפפען יכול להיות שהוא מחמת צער המילה. אך חולי דלקת הריאה א"א שיבא מחמת המילה. וא"כ לא מבעי' דחשיב לא אתחזק ומחויבים למולו אף גם חשש מילד הראשון נעקר במה שהשני לא השיג חולי קרעמפפין והראשון ביום מחר ושני אף ביום שלישי לא השיג חולי הנ"ל: ו גם שאלתי לעוד רופא מומחה א"י ואמר כי מחלת הקרעמפפען יכול להיות שנמשך מחמת המילה. אך מחלת הדלקת הריאה לא שכיח כלל שיבוא מחמת המילה. אך לעתים רחוקות יכול להיות מחמת המילה. אך אפי' לפי דבריו אין לחוש כלל כיון שלא נתחזק שיבא חולי מחמת המילה שהחולאת מהילד השני לא שכיח כלל שיבא מחמת המילה רק שיש פעמים רחוקות שוב לא הוה חזקה גבי ילד השלישי. ע"כ אין שום חשש וימלוהו בשמחה וטוב לב ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ואתם הלא אתכם רופאים גדולים בווארשא תשאלו גם א' מהמומחים גדולים. ואם כה יאמר כמו הרופא שבכאן אין שום בית מיחוש: הק' אברהם. סימן שכח ב"ה יום ו' עש"ק ואתחנן תרנ"ו. שלום וכל טוב לכבוד אהובי הרב החו"ב מו"ה אפרים נ"י אבד"ק ליפנא: א מכתבו הגיעני זה איזה שבועות ולא הגיע הזמן לעיין בו עד אתמול בלילה במי שמל בנו א' בשמיני ובשלישי למילתו השיג קרעמפפען ר"ל ומת ובנו שני המתין מיום שמיני ג' שבועות ומל אותו ומת ג"כ ביום ג' למילתו ע"י קרעמפפין ר"ל. וילד השלישי לא מלו. עתה בבן רביעי עלה בדעת רו"מ להמציא היתר ע"י שרופא אמר לו שקרעמפפין הבאים מחמת מכה או מילה האיברים מתקשין ואינו יוצא ריר מפיו. וזה שאל על בנו ראשון ויצא ריר מפיו: ב) הנה שאלתי רופא מפה [ע"י שליח] ואמר להיפוך ואין שום סברא כי מחמת חולשא יכול לבוא קרעמפפין אלו. וכן לשון הרופא עצמו כי אותם שיוצא ריר מפיו הם רפיון עצבים וזה חולשה ומכוון הזמן בשלישי למילה כי אז החולי מתפשט בכל הגוף וחליש טפי: ג) ועוד אפי' יהיבנא לי' כולה טעותי' הלא ידוע בכל חולי אם כח החולה גובר על החולי מתרפא ואם החולי גובר על הכח הוא לא טוב עפ"י הטבע. א"כ אף את"ל שלא בא חולי קרעמפפין מחמת המילה רק יש טבע בבניו חולי ההיא בכח י"ל שמ"מ מחמת שהכח גובר אינו יוצא החולי לפועל ובשלישי למילתו שחסר כחו יצאה החולי לפועל. וא"כ שפיר הוויין יתר ילדיו מתו אחיהם מחמת מילה: סוף דבר אינני רואה בזה שום מקום להקל ויש במילתו איסור לא תרצח והי' בזה שלום: מאת הדוש"ת בלונ"ח הק' אברהם סימן שכט [ ב"ה יום ג' ויגש תרנ"ו לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד חתן אחותי הרב הגדול חו"ב כש"ת מו"ה יעקב נ"י אבד"ק נאשעלסק. א) בדבר הילד אשר אחיו אחד מת מחמת מילה גם אחותו ילדה הי' לה מכה וחבורה באצבע ולא יכולו לעצור הדם ומתה ר"ל. הנה הדבר ברור שלא הי' אחיו אדום. דא"כ לא הי' מוהלין אותו. כי עכשיו הלכה זו ידוע לכל המוהלים שאין מלין תינוק אדום. ואם ידוע שאחותו הי' אדומה ימחול לכתוב לי ואעיין בדבר אבל בסתם ברור שאין מוהלין. ולכשיגדיל איה"ש אז נעיין בדבר איה"ש וכעת הוא אצלי כמו הלכתא למשיחא כי פשוט שאין מוהלין אותו: ב) אשר ביקש ליישב דברי תוס' ריש חולין אשר נראה מדבריהם שבסתם מוהלין היינו דוקא בגדלות כי תולין אף שלא הי' אדומים מ"מ לא נבלע בהם הדם ולא כתב ע"ז שום הוכחה. ומסברא בודאי כל שלא הי' אדום ודאי נבלע בו הדם. ולא מצינו בגמ' במתו אחיו מחמת מילה רק משום דאיכא משפחה דרפי דמא וזה מורה גם בגדלות ובגדלות בודאי נבלע בו הדם כמ"ש גם כבודו: ג) אשר דקדק ברש"י חולין (מ"ז:) ד"ה המתינו שאין עומד בפני פקוח נפש. והקשה כבודו דאפי' בג"ע וש"ד בלי מעשה אינו עומד בפני פקוח נפש כמ"ש תוס' באסתר קרקע עולם. אינו אלא דקדוק. דכ"ז משום שאין עומד אלא ג' אלו. וגמר ג"ע מש"ד. וש"ד גופי' אינו אלא במעשה. דבלא זה אומרים להיפוך מה חזית וצריך רש"י לפרש משום הא ד) אך באמת נ"ל שאם הי' ביטול מילה חמיר כמו ג"ע הי' עומד בפני פקוח נפש אף דלאו מעשה. דהנה צריכין להבין מה מהני קרקע עולם לענין שאינה מחויבת למסור עצמה משום דלא עבדא מעשה. והכתיב ונכרתו הנפשות העושות וחייבת חטאת ומלקות דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה כמבואר בב"ק (ל"ב:) עי"ש ובתוס' דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה. בשלמא ליישב הקושיא דפרהסיא י"ל דהא מילתא דהנאה חשובה כמעשה אינו ידוע אלא לחכמים ולא חשיב פרהסיא. וכמ"ש כיוצא בזה הרמב"ם ספ"ה מה' שבועות לענין