אבני נזר יורה דעה שנח

במילה הוי מקלקל וכל המקלקלין פטורין. ופסק רמב"ם דאפי' בחובל ומבעיר מקלקלין פטורין. ואין איסור רק מדרבנן. ובדרבנן הא קי"ל כרשב"ג. כמו בווסתות דקי"ל כרשב"ג משום דווסתות דרבנן כמ"ש רשב"א יבמות (ס"ד:) ד"ה נשואין. ה"נ בזה דאף לרבי אין איסור שבת רק מדרבנן. ובדרבנן סומכין על רשב"ג. מזה הוכיחו דלכשיגדיל מלין אותו ולא בטל מצות מילה מיני': ח ועתה נבאר. פי' הדברים שכתב רמב"ם עד שיגדיל ויתחזק כחו. והנה דעת הנב"י ורעק"א שהביא כ"ח דלאו גדלות י"ג שנה והבאת שערות רק גדול קצת. הנב"י צוה למול בעודו בן ג' שנים ואפשר גם אם הי' עוד צעיר מג' שנים יהי' מצוה למולו. רעק"א צוה למול בן שנה שיהי' פניו צהובים ולא נראה בו תשות כח. וכן משמע בנמק"י פרק הבא על יבמתו שכתב שלישי לא תמול ביום השמיני עד לאח"ז שיתחזק הילד ולא הזכיר שם גדלות כלל. אולם הט"ז סי' רס"ד סק"א וערל ישראל פירש והוא קטן שא"א לו להיות נימול כו' מבואר דאף שהוא גדול קצת שיכול למול אחרים עדיין קטן קרי לי' שא"א להיות נימול ועד שיגדיל גדול ממש ובאמת שלשון שא"א להיות נימול הוא למותר דכיון שהוא קטן לאו מומר הוא שהוא עדיין אינו מצווה רק אחרים מצווים עליו וצ"ל דקושטא דמילתא קאמר דבקטנותא הא אי אפשר להיות נימול. וע"כ אי אפשר לדחוק ולומר דכוונתו קטן שרואין שעדיין חלוש הוא. דלמה הוצרך לאוקמא בהכי. ת"ל דקטן לאו מומר הוא. והנה בנקה"כ השיג על הט"ז בס"ק זה ובזה שתק לו משמע קצת שגם הש"ך סובר כן ובענין יתחזק כוחו יש לפרש דגדלות י"ג שנה ושערות הוא עצמו חיזוק כח. ט) אך הגר"א סי' רס"ג סק"ב אהא דספק נפשות דוחה הכל דאפשר למול לאח"ז. כתב הגר"א דגדולה מזו שלעולם נדחה משום חשש סכנה כמ"ש בסעיף ב'. הנה דס"ל מתו אחיו מחמת מילה פעמים נדחה לעולם. והיינו שלא נתחזק כחו עד שמת. ומסתברא שתלוי באומד רופאים מומחים גדולים ולפי"ז לא נצטרך לומר דתוס' פ"ק דחולין (ד':) במ"ש א"נ שהציצו בהם ולא נבלע הדם חולקים על הרמב"ם ומחבר. די"ל דההוא בשעדיין לא נתחזק כחו אף שהגדיל: י) ואין להקשות על הגר"א מהא דריש פרק אלמנה לכה"ג בערל דמאכיל משום דפומי' דכאיב לי' ופרש"י עומד לתקן ולאכול. ואם איתא דאפשר שידחה המילה לעולם למה מאכיל שמא לא ימול לעולם ואינו עומד לתקן. י"ל לפמ"ש לעיל אות ה' שאם הי' ידוע שלעולם לא יתחייב במילה לא הי' נקרא ערל כלל והוא עצמו אוכל. ומה שאינו אוכל בעצמו משום דתלינן שלכשיגדיל יתחזק כחו וימול ולא נסתלק חיוב מילה מתינוק זה. וע"כ אם הי' מלו עכשיו בדיעבד הי' מצוה ולא דמי לערלות תוך ח' שאם מלו לאו מילה כלל וא"כ מאכיל אחרים ממנ"פ אם לעולם לא יבא לכלל חיוב מילה נסתלק החיוב ממנו והוא עצמו אוכל. ואם עומד לימול פומי' הוא דכאיב לי' עכשיו: יא) אך להבין טעם הדבר. ממנ"פ אם בחיזוק כח תליא מילתא ל"ל גדלות. ע"כ נ"ל דאף אם גדל ורופאים אומרים שאין חשש עוד אין עושה אומד רופאים ודאי גמור. אך דשוב אינו דוחה החשש רחוק את מצות מילה. דכל שאינו שכיח הזיקא אומרים שלוחי מצוה אין ניזוקין. אך שיסמוך אדם על הנס אף במקום דלא שכיח הזיקא לא מצינו אלא בהוא עצמו. וע"כ כל זמן שלא גדל אין מלין אותו להביאו לידי חשש סכנה אף באופן רחוק. דבשלו אדם רשאי ולא בשל אחרים. ע"כ תרווייהו צריכי: יב) וזהו שכתב הרמב"ם שאין מלין תינוק שיש בו חשש חולי שאפשר למול לאח"ז. ותמהו רבים תיפוק לי' דבסכנת נפשות דוחה הכל אפי' אי אפשר למיעבד אח"כ. אך יש לומר דס"ל דחשש חולי כגון כאיב עינא דהסכנה הוא משום צירוף הכאב עין עם צער המילה יסתכן הוא חשש רחוק. ואם נשאל לרופאים בטח יאמרו שימהלוהו תיכף. אך שלוחי מצוה אין ניזוקין לא שייך במילת בנו כנ"ל. אך אם הי' ידוע שכאב זה יהי' לו לעולם כיון דכשיגדיל יהי' מחויב למול עצמו משום שלוחי מצוה אין ניזוקין במקום דלא שכיח הזיקא. וכיון דסוף סוף ימול ויבא לחשש סכנה באופן רחוק טוב למולו עכשיו אף שיבא לחשש סכנה זו לקיים מצות מילה בשמיני. אך מפני שאפשר למול לאח"ז בלי חשש כלל אסור למולו עכשיו: ידידו הק' אברהם. סימן שכז ב"ה יום ה' דברים תרנ"ו לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד הרב החו"ב מגזע היוחסין מו"ה דובעריש נ"י מו"צ בק"ק ווארשא דבר האיש שנולד לו בן ולא ראו בו שום חולשה ומהלוהו בשמיני ולמחרת לעת ערב פתאום נחלה על קרעמפפן ר"ל ומת במשך איזה שעות ובנו שני נחלה ביום ג' למילתו על חולי דלקת הריאה ומת ביומו ר"ל. ועתה נולד לו בן ומסופקים אם יחשב מתו אחיו מחמת מילה או לא: א תשובה גיטין (ע"ב:) מחלוקת רש"י ורשב"א באומר זה גיטך אם מתי מחולי זה וניתק לחולי אחר ולא הלך בשוק אף על משענתו ומת. דעת רש"י דהרי זה גט וא"צ אומדנא. דודאי יש בו מחולי ראשון. וכתב הרשב"א דרש"י לטעמי' שמפרש אם מתי מחולי זה שימות מתוך חולי זה ואפי' נפל הבית עליו בעודו בחליו חשיב מת מחולי זה [רק דלא שכיח ולא אסיק אדעתי' ע"כ לא הוי גט] ע"כ לא צריך אומדנא דאף שניתק לחולי אחר יש בו מחולי ראשון ג"כ: ב) והרשב"א בעצמו אינו סובר כן אלא דמחולי זה הפירוש מחמת חולי זה וטעמא דניתק מחולי לחולי ואומדין אותו שמחולי ראשון מת הוי גט. היינו שהחולי הראשון הפילו לחולי שני. וכה"ג חשיב מחמת חולי ראשון. ואפי' לא הלך בשוק נמי צריך אומדנא דילמא לא הפילו חולי ראשון לשני: ג' ובש"ע פסק שאם לא הלך כלל לא צריך אומדנא וכתב הב"ש ס"ק י"ד דאפי' להפוסקים אם מת מחולי זה היינו מחמת חולי זה. מ"מ כיון שיש גם מחולי ראשון אמרינן דחולי ראשון גרם ג"כ המיתה. [והיא כעין שמשהין המילה בכאיב לי' עיני' לינוקא שחוששין שיצטרף צער העין עם צער המילה]: