אבני נזר יורה דעה שנה

סימן שכב ב"ה יום ג' פינחס צום הרביעי יהפך מהרה לששון ולשמחה. שלום לכבוד בן אחי המופלג החריף החסיד מו"ה יצחק מנחם נ"י משעדליץ. א) דבר התינוקות אשר הראשון יש לו גיד ובצים כזכר והוא כנולד מהול ממש והעטרה כולה מגולה אך הגיד סתום ואטום ואין לו שום נקב רק חריץ יש שם. ולמטה במקום שכלה הגיד בין הגיד והבצים יש לו נקב ומשם מטיל מים ולמעלה על הגיד אחר העטרה [נראה כוונתך למטה מעטרה] יש לו תלתול בשר שחופה קצת העטרה. בזה הדבר פשוט שהוא זכר גמור ומחויב במילה כשאר תינוקות. והב"י אהע"ז סי' ה' הביא תשובת הרא"ש במעשה כזה שאין לו, נקב למעלה כי אם סמוך לכיס וכתב הרא"ש שאפשר שמוליד. מ"מ ברור שמחויב במילה: ב) אך משום שנולד מהול מטיפין מעט דם בצפורן ולא במקום התלתול רק במקום שאין התלתול חופה. והתלתול בשר לענ"ד א"צ להסירו מאחר שאין זה בטבע רק יתרת בשר בעלמא ויתר כנטול וכמי שאינו. וראי' לזה מי שיש לו שני ערלות דפרש"י פי' אחד שני עורות זעג"ז דאיכא מ"ד אין מחללין עליו את השבת. והיינו משום דעור היתר אין שם ערלה עליו. ומ"ד מחללין סובר כיון דיש שם ערלה כורתין שניהם יחד וחד חילול הוא. ודומה להא דמוהל כ"ז שעוסק במילה חוזר אף על ציצין שאין מעכבין דחד חילול הוא ומ"ד אין מחללין י"ל דס"ל יתר אחת כנטול אחת כאלו שניהם נטולים. וכ"ש זה שאינו ערלה כלל רק תלתול בשר שאינו מחויב לנטלו. וא"ת מה הפסד בנטילתו. אני חושש לאסור לחבול בישראל בחנם. ויש בו לאו דלא יוסיף להכותו. אם לא שייטב לו מדרך רפואה שעי"ז יהי' בנקל לעשות לו אח"כ אפיראציע. ואם יאמרו הרופאים שכן הוא ואין שום סכנה בנטילתו אז יטלנו: ג' והשני לא אוכל לדעת מתוך המכתב טיב צורתו אודיעך צורת אנדרוגינוס. בטח ראיתיו באיזה ספר. והוא כי יש לו פי רחם כנקבה ודרך שם שופך מימיו והגיד ברחם בפנים [וכשנתקשה יוצא הגיד לחוץ והמ"ר שופכין דרך הגיד בפנים לתוך פי הרחם ומשם יוצא. וע"כ יכול לישא אשה ולהנשא כי כ"ז שאינו מתקשה הוא כנקבה ויוכל להנשא ויוכל לישא שהרי כשמתקשה יוצא לחוץ. ומצד הדין נושא אבל לא נישא: דודך הדורש שלומך והצלחתך הק' אברהם. סימן שכג ב"ה ב' משפטים רנת לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי ידי"נ ולבבי הרב הגדול הצדיק גזע קודש מחצבתו מו"ה אברהם נ"י אבד"ק עיר חדש יצ"ו. א בדבר התינוק אשר מתו שני אחיו מחמת מילה שאחיו הראשון לא יכלו לעצור דמו בשעת מילה ומת ר"ל. ושוב נולד אחיו השני ומלו אותו ונתרפא. וביום ששי למילתו נפתח תחת העטרה סמוך לכיס כמו נקב. והלך הדם כל הלילה בלא יודעים. ובבוקר לא הי' באפשרי להעמיד הדם עד שמת הילד ואח"כ נולד אחיו השלישי. והורו גדולים להמתין שנה ומלו אותו אחר שנה ועלה כהוגן והוא חי ובריא. עתה נולד בן זה. ודעת כבודו למולו אחר איזה זמן שיש שינוי הניכרת לכל שהוא גדול וחזק יותר מתינוקות הראשונים. וכן משמע בתשו' נ"ב כו' עכ"ד מעלתו: ב' הנה באמת טעמא בעי למה נמולו גם אחר שנתחזק כחו. אם ראינו שלא יכלו לעצור הדם. בשלמא אם מת מחמת חולשות שהמילה הכשילה כחו. ודאי אין ראי' כלל מקטן בן ח' ימים על ילד גדול אבל אם לא יכולו לעצור הדם אשר עינינו רואות שגם באנשים גדולים נמצא דבר זה שכאשר ינקוף עצמו אף באצבע קשה להעמיד הדם. א"כ למיחש מיהא בעי כיון שהוא ממשפחה דרפי דמא. שמא גם כשיגדיל יהי' כך. וצ"ל דמשום חשש בעלמא לא נדחה מצוות מילה לגמרי. שגם בכל מילה יש חשש סכנה, כמו שדרשו בגיטין על פסוק כי עליך הורגנו כל היום שזה מילה שפרש"י פעמים שמת. וע"כ כיון דליכא חזקה על כשיגדיל שוב מלין אותו. וא"ל נמתין עוד יותר. ליתא דאיזה שיעור ניתן. ולדחות מצוות מילה לגמרי א"א מפני חשש. וע"כ כתב הרמב"ם מפני שאפשר למול לאחר זמן אבל לולא זה לא הי' דוחין לגמרי מפני חשש. וכמדומה לי שכן כתב בחת"ס. וכעת לא עיינתי בו: ג וקצת ראי' לזה מהא דכתב הרמב"ן בהא דלא מלו במדבר מפני שלא נשבה להם רוח צפונית כו' ופי' הרמב"ן שמילת בניהם הי' מעכב. ותמוה כיון שהדין ביומא דעיבא לא מהלינן בי'. איך יעכב. קרי בי' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וכמו חלצתו חמה דאינו מעכב על אביו מלעשות פסח. וכן טומטום משום שאינו חייב לקרוע. וע' בתוס' ורשב"א ריש פרק הערל. וע"כ לומר דבזמן שלא נשבה להם רוח צפונית כל מ' שנה לא הי' הדין לדחות המילה לגמרי משום חשש יומא דעיבא. והא דיומא דעיבא לא מהלינין בי' רק משום דאפשר למול לאח"ז. ושלא כהוגן עשו במה שלא מלו את בניהם. ושבט לוי באמת מלו בניהם במדבר כמו שדרשו בפסוק כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו: ד) ויש לדחות דשאני התם שהי' דבר כללי לכל ישראל. ואם לא ימולו את בניהם יתבטל מצוות מילה זו לאותם מ' שנה לגמרי. ויש לדמותו לארקתא דמסאני יהרג ואל יעבור. דכתב הר"ן בחי' סנהדרין דחילוק יש בין מתכוונים להעביר כללות ישראל. או יחיד. או שנים. ואפי' בהנאת עצמו כתב בשם הרמב"ם דבשעת הגזירה יהרג ואל יעבור. ואף דבזה ליכא חלול השם. רק משום שהוא גזירה כללית. א"כ בזמן המדבר במילה שהי' דבר כללי לכל ישראל מן הדין שימולו את בניהם: ה) מיהו המעיין ברמב"ם שמסיים בין אנסוהו בינו לבין עצמו בין אנסוהו בתוך עשרה. ולא סיים בין נתכוין להנאת עצמו. משמע דבהנאת עצמו לעולם יעבור ואל יהרג וכ"כ בס' המצוות להדיא. וא"כ גבי שבט לוי אין לתרץ משום שהי' דבר כללי. וע"כ כנ"ל דמשום חשש בעלמא אין דוחין מילה לגמרי ע"כ