אבני נזר יורה דעה שנג

דעת הש"ך חזר הספק למקומו מצוות האב עדיף או מצוות בזמנו. ואפי' לדעת חב"ש דמהני שליחות במילה. מ"מ היכא שאין אביו כאן וא"א לבוא. י"ל לפמ"ש בתוס' ישנים עירובין (י"ג:). שאם הבעל ידיו קטועות לא יכול לעשות שליח לכתוב גט. דכל היכא דאיהו לא מצי עביד כו' וכן כתב במחנה אפרים ה' שלוחין סי' כ"ה דאם אין האב יודע למול לא מצי משוי שליח דכל היכא דאיהו לא מצי עביד שליח לא משוי. וי"ל דה"ה כשהוא במקום רחוק שאינו יכול לבוא. אך ז"א שאם נמתין לא יקויים מילה בזמנה רק מילה שלא בזמנה. ולענין מילה שלא בזמנה חשיב מצי עביד. שהרי בידו לבוא למחר]: ז) אך לפי מה שצדדתי במק"א דאין חיוב האב רק ביום השמיני כדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. ואף שודאי גם אח"כ החיוב למולו היינו מחמת תשלומין דשמיני. נמצא שמצוות האב אח"כ חובת שמיני העבר. חובת שמיני דעכשיו עדיף. דבכל מקום חובת שעתי' עדיף. ועי' סוף פרק תפלת השחר וסוף פרק החליל: ח) ועוד דהעיקר כדעת הפוסקים דא"צ למול בעצמו ומדברי התוס' ע"ז וכ"ז.) סד"ה אשה. שכתבו למ"ד אשה פסולה למול הא דצריך קרא דאותו ולא אותה שאינה חייבת לבקש למוהלו. הרי דמצוות האב אינו למולו בעצמו או ע"י שלוחו. דא"כ כיון דאשה פסולה למול. א"א לה לקיים המצוה. דכל היכא דאיהו לא מצי עביד כו' וע"כ שאין חיוב עליו רק שיראה שיהי' הבן נימול. ואפי' אחר מלו שלא מדעתו שפיר דמי. וכן כתב בתשו' מהר"ח או"ז סי' י"א דאינו חייב למול בעצמו או ע"י שלוחו. אלא שעליו מוטל לעסוק שיהי' הבן נימול. וע"כ אף אם הבן נימול ע"י אחר בלי התעסקות האב שפיר דמי. ולא עבר על מ"ע כלל. דאטו התעסקות כתיב בקרא. רק שעל האב מוטל שיהי' הבן נימול והא נימול: ט) הנה שדעת רוב הפוסקים דעכ"פ מתקיים המצוה אפי' בלא שליחות האב בפועל רק שניחא לי' לאב. ואף את"ל שהדבר מסופק לא שבקינן חיוב שמיני ודאי וליזול בתר ספק חיוב האב למולו בעצמו או ע"י שלוחו בפועל. וכ"ז נראה ברור. ויש להביא ראי' מש"ס יבמות (ל"ט:) דאין ממתינין על גדול עד שיבא ממדה"י. אף דמצוה בגדול. ועוד דשמא ייבם וחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא. וע"כ הטעם דאין ממתינין משום דשיהוי מצוה לא משהינן. והכי נמי בנידון דידן: י) ואשר מספק עלינו בדין זה הוא התשב"ץ ח"ג ס"א כתב וז"ל ואעפ"י שאמרו שזו מצוה על האב. ואם לא מלו האב. הוא מצוה על ב"ד כמו שהזכירו בראשון מקידושין זה כשאין האב כאן אבל כשאביו כאן אין מצוה זו מוטלת על ב"ד. כי בפרק הערל אמרו בענין מילת זכריו מעכבת מלעשות פסח. שאם הי' האב חבוש בבית האסורים שאין הבן נימול ביום ח' שחל להיות בע"פ ושם פרש"י ז"ל שאין מצוה זו מוטלת על אחרים והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מה' מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אא"כ עבר ונמנע. נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהוא מתעצל בה אין חייבין לעשותה בזמנה אבל חייבין לכופו אפי' ע"י הכאות כיון שלא הי' אונס עכ"ל התשב"ץ: יא והנה לכאורה קשה בדבריו מ"ש כשאין אביו כאן שב"ד מלין אותו כמ"ש בתחילת דבריו אמ"ש שאם הי' חבוש בבית האסורים שאין ב"ד מלין אותו. וצ"ל דמ"ש כשאין אביו כאן. היינו שעבר יום שמיני. ותדע שכתב בריש דבריו ואם לא מלו האב. וע"ז אמר שאף בתשיעי שעבר האב. מ"מ אין מצוה על ב"ד רק כשאין אביו כאן. אבל בשמיני כשאין אביו כאן נראה שהדין כמו אם הי' חבוש בבית האסורים שאין ב"ד מלין אותו: יב) אך יש לדחות ראייתו דמיירי שידוע שיצא ביום ע"כ ודאי אין מלין אותו עד שיצא. וכיון שתחילה לא הי' באפשרי למולו מותר לעשות הפסח אף שבו ביום יצא ויוכל למולו ולעשות אח"כ הפסח. דומה לזה אמרינן לעיל מינה יבמות (ע"א:) בחלצתו חמה וחל שמיני להבראתו בע"פ ושילום מעל"ע אחר חצות היום שמותר לעשות הפסח קודם המעל"ע [ויש לפרש עוד שהי' לו לצאת אחר שקיעה ראשונה שעדיין זמן מילה. וזמן פסח עבר בשקיעת החמה כמבואר בפרק מי שהי' טמא. אך זה הפי' אינו רק לדעת ר"ת ורמב"ן וסייעתם דשתי שקיעות הם. מיהו בלא"ה ניחא כנ"ל]: יג' עוד יש לפרש פי' אחר ביבמות שם. דהנה רש"י פי' שם על אביו ואמו חבושין בבית האסורים שהמצוה מוטלת עליהם ולא על אחרים. ותמוה מאוד דמה שייכות לאם במילה הלא מפורש פ"ק דקידושין דאין האם מחויבת למול בנה. וא"כ הא דנקט שאמו חבושה בבהא"ס כדי נסבה. ע"כ נ"ל לפרש שאמו ילדתו בבהא"ס וכההוא דפ"ק דחולין שאביו ואמו חבושין בבהא"ס שעיברתו שם. וה"נ יש לפרש בכאן שילדתו שם. והא דקאמר שאביו ג"כ חבוש בבהא"ס. דאם הי' בחוץ שייך המצוה עליו שישתדל אצל שר בהא"ס להניחו ליכנוס למולו. וכעין שכתב ר"ת דחשיב אונן מטעם זה כ"ז שלא נתייאש מלהשתדל. ודוחק להעמיד בשנתייאשו. שהרי בין עשי' לאכילה יצא. א"כ עכ"פ הי' מקום תחילה בשעת עשי' להשתדל ושפיר שייך המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ע"כ מוקי לה כשאביו ג"כ חבוש ואינו מוהל או אין לו שם איזמל וחמין וכיון שהוא ג"כ חבוש ואין חבוש מתיר עצמו אין עליו המצוה. והב"ד לא מלוהו כיון שהילד בבהא"ס. אבל אם הילד מבחוץ אף שאביו בבהא"ס שפיר י"ל שמלין אותו ואדרבא מוכח מדלא מוקי כשאביו בלבד בבהח"ס. דבכה"ג מלין אותו ב"ד. מיהו לפימ"ש לחלק בין אביו מוהל או לא י"ל דלהכי נקט שאביו ג"כ בבהא"ט כדי שלא נצטרך לומר כשאביו מוהל דוקא. מ"מ ראי' התשב"ץ נדחים. סימן שכ ב"ה א' אח"ק כ"א למטמונים תרנ"ו. שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב מו"ה נתן נטע הכהן נ"י אבד"ק קאלביעל. א) דבר שאלתו ברירא דיצא דמא כו' המבואר בש"ע או"ח סי' שכ"ח דמחללין עלי' שבת. אי דוקא כשיש כאב או בלא כאב. דדברים אלו לבד סכנה הם. הנה בע"ז (כ"ח:) ובביצה (כ"ב) גירסת ספרינו רירא דיצא דמעתא דמא [הכל בלא ווין המחברין] וקדחא ותחלת אוכלא [בווין] לאפוקי סוף אוכלא דלא. ומשמע דכי היכי דהאי ותחילת אוכלא על כל הני דלעיל