אבני נזר יורה דעה שנב

ילדתו בבית האסורים וכההיא דפ"ק דחולין שאביו ואמו חבושין בבית האסורים שעיברתו שם. וה"נ יש לפרש בכאן שילדתו שם. והא דקאמר שאביו ג"כ חבוש בבית האסורים דאם הי' בחוץ שייך המצוה עליו שישתדל אצל שר בית האסורים להניחו ליכנס למולו. וכעין שכתב ר"ת דחשיב אונן מטעם זה כל זמן שלא נתייאש מלהשתדל ודוחק להעמיד בשנתייאש. שהרי בין עשי' לאכילה יצא. א"כ עכ"פ הי' מקום תחילה בשעת עשי' להשתדל. ושפיר שייך המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ע"כ מוקי לה כשאביו ג"כ, חבוש ואינו מוהל או אין לו שם איזמל וחמין. וכיון שהוא ג"כ חבוש ואין חבוש מתיר עצמו אין עליו המצוה והב"ד לא מלוהו כיון שהילד בבית האסורים. אבל אם הילד מבחוץ אף שאביו בבית האסורים שפיר י"ל שמלין אותו. ואדרבא מוכח מדלא מוקי כשאביו בלבד בבית האסורים דבכה"ג מלין אותו ב"ד. מיהו לפמ"ש לחלק בין אביו מוהל או לא. י"ל דלהכי נקט שאביו ג"כ הי' בבית האסורים כדי שלא נצטרך לומר כשאביו מוהל דוקא ולעולם כשאביו מוהל חבוש אין מלין אותו אפי' אין אמו חבושה אין מלין אותו דכל שעה חיישינן שמא יצא] ומ"מ ראיית התשב"ץ נדחית: הק' אברהם. אף כי אין נרשם זמן על תשובה זו ועל שלאחרי' כמדומה לי שזו נכתבה בשנת תרל"ב ושל אחרי' בשנת תרמ"ט]. סימן שיט שאלה תינוק ביום שמיני ללידתו ואביו אין בעיר ולמחר יבוא. ואביו מוהל. מהו שנמתין על אביו. מילה בשמיני עדיף או מצוה על האב עדיף: א) תשובה לכאורה פשוט דמילה בשמיני עדיף. שהרי בשבת (קל"ג) בשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול. פשיטא דשא"מ הוא. אמר אביי לא נצרכא אלא אליבא דר' יהודה דאמר דשא"מ אסור. ואביי אליבא דר' שמעון בשר מה עביד לי' באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא מכוין. ואי איכא אחר ליעבד אחר. דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו' לא צריכא דליכא אחר. פרש"י ואי איכא אחר לעביד אחר ולא ליקו האב להתם [פירוש שלא יהא שלוחו של אב וכן פירש בס' ברוך טעם]. הרי דמצוות האב אינו דוחה לל"ת. ואילו מילה בזמנה דוחה שבת. ואין ממתינין עד למחר. וכ"ש שאין ממתינין בשביל מצוות האב שהרי אפי' בשביל שבת איסור סקילה אין ממתינין. ושבת עדיפא טובא ממצות אב. דאפי' ל"ת בעלמא אין מצוות האב דוחה. כ"ש שבת החמורה. ואם אין ממתינין בשביל שבת כ"ש בשביל מצוות אב: ב) אך במג"א סי' תרפ"ז סק"ה גבי מילה ומגילה שאין שהות לקיים שניהם יקרא המגילה. משום דיכול למול בתשיעי ותמוה שהרי מילה בזמנה דוחה שבת. אשר ע"כ נ"ל עפימ"ש הרוקח דיני לולב דמילה שלא בזמנה תשלומין דשמיני. ולפי"ז לא הי' דוחין שבת משום הבזמנו שהרי יש לו תשלומין. ומה"ט לא נדחה שבת בשביל חגיגה. משום שהחגיגה יש לו תשלומין. אך אם לא הי' דוחה שבת ולא הי' שבת זמן מילה כלל לא הי' לו תשלומין. דבש"ס חגיגה (ט.) מבואר דלילה כיון דלאו זמן קרבן לית לה תשלומין. [רק למ"ד לילה לאו מחוסר זמן יש לו תשלומין ובמשנה כריתות (ז) מדמי שבת ללילה. רק משום ששבת אעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור. חשיב זמן קרבן טפי מלילה שאינו ראוי לשום קרבן. וא"כ אם לא הי' מילה דוחה שבת לא הי' שבת חזי לשום מילה ולא הי' לו תשלומין. ואף שעדיין הי' מצוין למולו כמו גדול שחל עליו החיוב בגדלותו. וכן גר שנתגייר מ"מ מצוות שמיני הי' נדחה לגמרי. משא"כ בחגיגה שהזמן יש לו תשלומין. היינו שהחיוב שיש עליו מחמת הזמן יש לו תשלומין. וע"כ ניחא דברי המג"א דיוכל נמול בתשיעי. והשמיני יש לו תשלומין. וא"כ ה"נ י"ל שנמתין על אביו והשמיני יהי' לו תשלומין: ג) ולכאורה יש לדחות עוד דהא ודאי מ"מ לכתחילה החיוב למולו בזמנו ממש ולא לאח"ז ע"י תשלומין. דבשבת (קל"ב.) דתרי זימני כתיב שמיני. חד למעוטי שביעי. וחד למעוטי תשיעי. וא"כ מוטב לקיים מצוות בזמנו היום משיקיים מצוות אביו למחר דאין מעבירין על המצוות מזמן לזמן כהא דמגילה (ו':) דמה"ט ס"ל לחד מ"ד קורין המגילה באדר ראשון ולא בשני. ולדידן דלא קי"ל הכי. הוא מדכתיב לקיים אגרת הפורים הזאת השנית. או משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף: אך הא במנחות (מ"ט) צבור שאין להם קרבנות כדי הצורך. מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר כי הדדי נינהו. דתמידין תדיר ומוספין מקודש. ולא אמרינן דאין מעבירין על המצות ומצוה דיומי' עדיף ע"ש: ה) אך בר"ן פ"ק דפסחים בפלוגתא אם מברכין לבער או על ביעור חמץ. ביארו שם הרמב"ן והר"ן דבמצוה שעושה אותם השליח דכ"ע מברכין בעל. ובמצוה שא"א לקיים ע"י שליח דכ"ע שמברכין בלמד. כי פליגי במצוה שאפשר לה להתקיים ע"י שליח. ועשה אותה בעצמה. ומבואר שם בדבריהם דאב המל את בנו בעצמו תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל. ושם הקשו מהפרשת תרומה דמברכין להפריש. ותירצו דשאני תרומה דכתיב גם אתם מה אתם לדעת אף שלוחכם לדעת. וביאור הדברים עפ"י דברי הרשב"א נדרים (ל"ו) דלהפריש משל חבירו על חבירו לא מהני נחותא דבעלים עד שיעשנו שליח בפירוש. וממוצא הדבר נשמע דבמילה לא בעינן שיעשנו האב שליח בפירוש. דא"כ הי' דומה לתרומה. ולכ"ע הי' מברכין למול. אלא ודאי במילה מהני נחותא דאב. הגם שיש לדחות דשאני תרומה דאפי' בדיעבד לא מהני שלא ע"י שליח משא"כ מילה. אך הר"ן כתב שם להדיא דאחר יכול לפוטרו מחיוב מילה שלא מדעתו ויכול לכתחילה משמע. והא דכתב הרמב"ם דאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו היינו בע"כ. או בסתמא דמצוה דידי' הוא וניחא לי' למיעבד. אבל בשאינו כאן דמסתמא ניחא לי'. היינו הא דהר"ן דאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו. וא"כ כשאין האב כאן יכולין לכתחילה למולו שלא מדעתו: ו) אך לדעת האו"ז שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר למול. וכן דעת הש"ך ח"מ סי' שפ"ב. הגם שהתב"ש השיג עליו בקצה"ח שם חיזק