אבני נזר יורה דעה שמח

ועפ"י ד"ח בעינן רוב דוקא. ואם מקבל הנשיאות בלא רוב הוא גרם מחלוקת. וע"כ מדמה ליונה. ויען שהמדרש הביא עובדא דיונה ועובדא דמרע"ה ביחד. נראה דס"ל גם במשה יש טעם הזה שהוא גרם להם במה שקיבל את הערב רב והם החטיאו את ישראל בעגל. וי"ל כי זה הטעם שלא מסר עצמו מרע"ה עליהם בחטא מרגלים ועי' רמב"ן פ' שלח: ג) אבל ביורש שרוצה את המגיע לו עפ"י ד"ח. והם אינם רוצים לשמוע לד"ת. לא שמענו שיהי' מחויב לאבד את שלו. וה' ירחם עלינו וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שטו הלכות צדקה לרב אחד. א הנה בתשו' רמ"א סי' מ"ח הביא דברי מרדכי פרק מי שמת באומר אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר כיון דבעידנא דהוי לנדר למיחל ולקיים נעשה מת וחפשי מן המצוות. והוסיף רמ"א דאפי' אמר ליתן מיד אין היורשים צריכים לקיים נדרו כמו שפסק הריב"ש דאין היורשים מחויבים לקיים שבועתו. והוא נ"ד ממש. ומשמע' דס"ל לרמ"א בממון עניים לא אמרינן אמירה לגבוה: ב) אך ביו"ד סי' רנ"ח סעיף ע"ג דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרינן בי' אמירה לגבוה. ובסי' רנ"ט סעיף ה' מבואר דהנודר דבר לצדקה מחויבים היורשים ליתן. ובחו"מ סי' פ"ז בש"ך ס"ק נ"א שאם עני תובע לעשיר שאמר לתת לו והוא כופר משביעין אותו היסת. והביא כן בשם הר"מ במרדכי. וכן פסק היש"ש. ואם לא הי' קונה העני רק משום נדר הי' יכול לשנותו לעני אחר כהא דערכין (ו') סלע לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה. וכן כתב בפסקי הרקאנטי סי' י"ג. וא"כ איך משביעין אותו בטענת העני הא יכול לומר לעני אחר אתן. אלא ודאי ס"ל גם במ"ע אמרינן אמירה לגבוה וקני העני ולא יוכל לשנותו. וכן בס"ק שאח"ז בשם תשו' ר"מ דפוס פראג תשכ"ו דאמירה לעניים כמסירתו להדיוט. עי' בתשו' הר"מ (ובירושלמי פ' בני העיר סוף הלכה א' ר"ח בר בא יהבי לי' פריטין למיפלג ליתמי וארמלתא אזל פלגנוהו לרבנן ופליגי רבנן אם צריך להפריש אחרים תחתיהם ומסקנא דצריך להפריש דחשיב כבא ליד גבאי דא"י לשנותם. ועיין בתה"ד סי' קט"ז. משמע שהוא עצמו הי' יכול לשנות. ולדעת האומרים דלצדקה אמרינן אמירתו כנתינתו. צ"ל משום שלא נדר לעניים ידועים ולא מהני בי' אפי' מסירתו להדיוט. וכמ"ש מהרי"ט ח"א סי' כ"ב ע"ש. מ"מ משבא ליד גבאי אסור לשנותו מדעת הנותן]: ג) ובש"ך סי' ס"ו סק"ב הביא דברי ריטב"א קידושין לפסק הלכה בהקדש עניים אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובשט"ח נקנה לעניים באמירת שטר זה וכל שעבודו יהי' לעניים. ובתומים תמה על הש"ך דאיך לא זכר מפסק הש"ע סי' רנ"ח בשם תשו' רשב"א שבב"י סי' רנ"ט המקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט. ולי לק"מ על הש"ך. דביו"ד לאו המחבר בש"ע כתב כן רק הרמ"א. והרי הרמ"א כתב בשני מקומות בסי' רנ"ח ובסי' רנ"ט דבצדקה לעניים אמרינן כמסירתו להדיוט. אך מ"ש דבשט"ח לעניים צריך כתיבה ומסירה ופסק כן בשם תשו' הרשב"א. היינו משום דרשב"א בתשו' הובא בב"י רנ"ט אפי' הקדש ממש לא מהני בשט"ח משם ם דאינו ברשותו. והוא בתשו' רשב"א סי' תרי"ח וכן כתב עוד ח"ד סוף סי' קע"ג. והם דברי תוס' ב"ב (ע"ז) דאף שתקנו חכמים להקנות שט"ח בכתיבה ומסירה אף דאינו ברשותו יוכל להקנותם. בהקדש לא תקנו. וע"כ במקדיש לעניים אם תדמהו להקדש הא בהקדש לא תקנו חכמים שיוכל להקדיש. ע"כ רק בכתיבה ומסירה נקנים דלא גריעי מעשירים. וע"כ התינח לדעת התוס' ורשב"א דשט"ח חשיב אינו ברשותו ומכירת שטרות דרבנן. אבל הש"ך שפסק סק"א דמכירת שטרות דאורייתא הביא לפסק הלכה דשט"ח לעניים באמירה לבד נקנה וזה פשוט ובסמ"ע רי"ב דוקא שמת קודם שבא לעולם הוא דאין חייבין היורשין ליתן. ולדינא ודאי כפסקי רמ"א נקטינן ודלא כתשובותיו: ד ואפשר דתשו' רמ"א נמי משום שאמר בלשון אתן ואתן בהדיוט אפי' בקנין הא לא מהני כבסי' רמ"ה סעיף ה'. וע"כ כמ"ש הריטב"א קידושין דכמסירה להדיוט לאו דוקא כמסירה אלא כל חד כקנינו. וכתב עוד דבהקדש בשטר לא מהני אלא באומר יהא הוא וכל שעבודו לעניים. ה"נ כשאומר בלשון אתן לא מהני להיות כמסירה דהיינו כקנייתו להדיוט כיון שאינו אומר בלשון שהי' מועיל בהדיוט בקנין. וכמו בשטר כשאינו אומר יהא הוא וכל שעבודו ולא מהני בלשון אתן רק משום נדר לבד שקבל על עצמו. ואינו דומה לשטר שלא אמר הוא וכל שעבודו שלא קבל על עצמו [כדעת תוס' ב"ק (ל"ו:) ורמ"א סי' רי"ב] ואין להאריך. ולדינא אין נ"מ ופשוט דכפסקי רמ"א וסמ"ע וש"ך נקטינן: ה) מ"מ יש לפקפק דאף דקושטא דמילתא דקי"ל אמירתו לגבוה כו' באמירה לעני. מ"מ י"ל דלא דיינינן הכי לגבי יורשין. דהא הר"ן פ"ק דקידושין כתב משום דאיתקוש לקרבנות לגבי ידות דאת"ל פשיטותא הוא ע"כ דיינינן לי' כהקדש לכל דבר. וי"ל דה"ה דמה"ט אמרינן בי' אמירתו לגבוה כו'. (ומיושב מה שהקשה עוד כבודו מירושלמי פ"ו דקידושין דטעם אמירתו לגבוה משום לד' הארץ ומלואה. והיינו דבי גזא דרחמנא איתא והאי טעמא לא שייך בממון עניים. ועיין חי' הר"ן פ"ק דר"ה לענין בל תאחר למעשר. אך להר"ן ניחא דמ"מ גמרי' בהקישא אף שאין בו טעם זה מ"מ גמרינן הלכה. וכה"ג בגז"ש מעילה חטא חטא מתרומה לענין שליחות אף שחלוקין בטעם. דבמעילה יש טעם דברי הרב ודברי תלמיד כו' וכן הוא בתוס' פ"ק דמנחות (ז' ד"ה ואם דגמרינן מילתא ממילתא אף דטעם שבמלמד אינו בלמד: ו) אך הא דכתב הר"ן דקי"ל כאת"ל הוא שיטת רמב"ם. ורא"ש חולק וכתב באיבעיא דיש יד דתיקו דאיסורא לחומרא. והנה הר"ן שם בנדרים השיב ע"ז דספק ממון עניים לקולא כדמוכח בחולין. אך נראה ליישב דשאני נדר לעניים דישנו בבל יחל דבספרי יליף דיש בנדרי גבוה ג"כ לאו דבל יחל. ולאו דבל יחל הוא גם בנדרי רשות ואינו בממון לבד. ע"כ חשיב ספק איסור. משא"כ בממון עניים גרידא כעין לקט דהוא