אבני נזר יורה דעה שמט

מידי דממונא לבד אזלינן בי' לקולא וע"כ קי"ל בתיקו דיש יד לחומרא. וה"ה דאמרינן בי' אמירה לגבוה. ונ"מ דאין יכול לשנותו מעני לעני כיון שזכה העני בצדקה זו ולא מקיים נדרו רק כשנותן לעני זה והוי ספק בל יחל דאיתא גם בנדרי רשות ולחומרא. וזה גבי דידי' אבל ביורשים דליכא לאו דבל יחל שהם לא נדרו שוב אזלי' בספיקו לקולא לומר דלא הוי כמסירתו. מ"מ לדעת רמב"ם דאת"ל פשיטותא הוא הוי ודאי דכמסירתו להדיוט: ז) ועוד יצורף דעת הב"י שבתשו' רמ"א דיורשין חייבין. ואף דב"י הוא הסובר בסי' קכ"ה דלא אמרי' אמירתו לגבוה בהקדש עניים רק מטעם נדר ואעפי"כ חייבין היורשין. ואף שהרמ"א בתשו' מדמה לשבועה. יש לחלק דשבועה אינו מפאת חיוב הממון שחל אף באוכל ולא אוכל. משא"כ עניני נדר אלו שהם מצד הממון דוקא לשלם לעניים להקדש. וברמב"ן פ' מטות שאם אמר נדר עלי שאוכל אינו חל שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשה ואעפ"י שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו ע"כ וא"כ בנדר לעניים נמי ע"כ נתחייבו הנכסים ואל"כ האיך הוא נדר וע"כ דוקא כשמת קודם שבא לעולם הוא דלא נתחייבו יורשים. אבל בא לעולם קודם שמת כ"ש כשהי' בעולם בשעת נדר ע"כ היורשין חייבין כיון שנתחייבו הנכסים (ולדעת תשו' רמ"א צ"ל לפמ"ש תוס' ור"ן פרק שבועות שתים משום דקונם היינו כקרבן והיינו ע"י התפסה ולא שייך על עצמו והתינח בנדרי רשות שצריך להזכיר שם קונם. משא"כ בנדרי גבוה שבאמירת אתן לבד נעשה נדר. וזה חילוק שבין נדרי רשות לנדרי גבוה כמ"ש רמב"ן בספר המצוות מ"ע צ"ד ע"כ חל על עצמו אף שלא נתחייבו הנכסים]: ח) וכן משמע במרדכי פרק אעפ"י הובא במחנה אפרים ה' צדקה ס"ו ע"ש באחד שנדר ליתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשי' וחייבו ראבי"ה משום דבאמירה לעני נעשה נדר וזכו בו היורשים. הנה דמשום נדר נעשה חיוב ממון עליו. [שאם לא הי' ענין ממון לא הי' שייך בו ירושה ובטובת הנאה דאינו ממון אין בו ירושה כמבואר ברמ"א] ממילא נתחייבו הנכסים כמו בכל מלוה הכתובה בתורה: ט מ"מ בנ"ד שנדרה לקרן קיימת והריוח יהי' לת"ת א"כ הנדר לדורות הבאים. וכן כתוב בתחילת הצוואה "תכתב זאת לדור אחרון". וכה"ג בהדיוט אפי' בקנין לא מהני לדשלב"ל ולא שייך בי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט כיון דכה"ג אפי' מסירה להדיוט לא מהני. והמנדב לקרן קיימת צריך שיאמר שמקנה לקהל למצוה זאת שיהי' הריוח לת"ת כעין שכתב הרא"ש בתשו' כלל נ"ח סי' ה' במקדיש בית לקהל מהני באמירה כמסירה להדיוט. מסתמא המעשה הי' שהקדישה לקהל לצורך מצוות. זולת זה נראה דאפי' מטעם נדר לא יועיל וכמ"ש במרדכי פ' מי שמת אתן לאחר מיתה לא חל הנדר דבמתים חפשי: י) [ויש לפקפק בזה ולומר דלדעת הב"י דמטעם נדר חל החיוב על הנכסים. י"ל בנודר לת"ת נדר גדול נדר לאלקי ישראל כמו שאמרו פ"ק דנדרים באומר אשנה פרק זה וחל חיוב על הנכסים לאלקי ישראל אף שהאנשים אינם בעולם] ועוד לשון הצוואה נדבה על קרן קיימת לת"ת ג' מאות זהובים והריוח יעלה מהיום לת"ת. נראה שהפרישה מעות בעין. וכיון שאין עדים שמעות אלו קיימים אין לחייב היורש כעין שכתב בתשו' רמ"ע מפאנו סי' ק"ג: יא) אך מ"ש מעלתו משום אנן טענינן ליתמי מה דמצי אבוהון למיטען ואילו הי' קיים הי' נאמן לומר נשאלתי על נדרי במיגו שיכול לישאל עכשיו ליתא דאין אנו טענינן לעשות המת חי רק כאילו הי' טענת אביו המת לפנינו וכיון דלאחר מיתה א"א בשאלה ליכא מיגו: הדו"ש הק' אברהם. סימן שטז א' עמדתי על מה שכתב הר"ן נדרים (ז') על מה שכתב הרמב"ן ורשב"א באיבעיא אם יש יד לפיאה ולצדקה דספק איסורא לחומרא. והקשה והשיג עליהם הר"ן מספק לקט דמוכח בחולין (קל"ד.) דספק ממונא מקרי. עוד הקשה ממעשר עני של דמאי דא"צ ליתנו לעניים דהמוציא מחבירו עליו הראי' ולא חשיב ספק איסור: ב) ונראה ליישב ויעיין במל"מ פ"א מה' ערכין דנדרי גבוה יש בהם משום בל יחל. והוא מספרי פ' מטות. וכשנצרף לזה הספרי פ' תצא בפסוק כי תדור נדר נשמע דבנדרי צדקה נמי ישנם בבל יחל. והכוונה בנדרי גבוה היינו אפי' לא הזכיר לשון קונם. שאם הזכיר לשון נדר או קונם פשיטא מי גרע מדבר רשות. רק שלא הזכיר לשון קונם. רק הרי עלי. או אפי' אמר הרי זו. ועבר ולא הקריב או לא נתן לעניים בצדקה עובר בבל יחל. וכן כתב בספר החינוך מצוה תקע"ה כל זה להדיא עיי"ש: הרמב"ם פ"ב מה' ערכין הלכה ח' באיבעיא ג) והנה דלא איפשטא בערכין הוא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות ופירש הלח"מ דבדידי' איכא איסורא דלא יחל דברו ספק איסורא לחומרא. אבל ביורשים דליכא אלא ממונא ספק ממון לקולא: ד' וע"כ בספק לקט דליכא אלא ממונא ספיקא לקולא אבל בעיא דשמעתין אם ד נדר הוא ספק איסור לא יחל. ואף דבלקט איכא נמי לאו דלא תלקט. חילוק יש דבלקט הוא לאו דממון. ובממון הדיוט נמי איכא לאו דלא תגזול ומ"מ ספיקו לקולא. משא"כ לאו דבל יחל הוא אף בנדרים ושבועות שאינם ממון [גבוה ועניים] רק שבהקדש וצדקה חשיב חילול דיבור אף שלא אמר לשון נדר. וכיון שהוי חילול דיבור שוב הוי איסור גרידא דלחומרא: ה) ומעשר עני של דמאי הואיל שמפריש להיות ספק מעשר ולא יתננו לעניים אין בו משום לא יחל במה שאינו נותנו לעניים. ולא דמי לבעיא אם יש יד לפיאה ולצדקה. דאת"ל יש יד. הרי הוא אומר שיהי' פיאה וצדקה ודאית ויתננו לעניים ממילא איכא בל יחל כשאינו נותנו. אבל מעשר עני של דמאי ידוע שאומר שיהי' ספק מעשר. וכיון שדין ספק מעשר לעכבו לעצמו. הרי אינו אומר כלל ליתנו