אבני נזר יורה דעה שלז

גם דין מלכות. קשה לי הרי ביבמות מעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו. ובדין המלכות אין לו רשות להרוג כי אם בהורג נפש לתיקון המדינה אבל לא בחילול שבת וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"ג מה' מלכים וז"ל כל ההורגים נפשות שלא בראי' ברורה כו' יש רשות למלך להורגו. הנה מבואר דבשאר מחויבי מיתות אין למלך עסק בהן. וע"כ לאו מדין מלך הרגוהו. ושמעון בן שטח הרג שמונים מכשפות ביום אחד בלא התראה ובלא עדות ברורה וכמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה' סנהדרין ה"ד ואעפ"י שהי' בזמן מלכי בית חשמונאי. מיהו אלו יש ליישב עפימ"ש הר"ן באפשר שכל מה שנמשך במצוות התורה אף שהוא לצורך שעה יש רשות לב"ד להורגו. אך קושייתי הראשונה קשה נ) לכן לבי אומר לי יען שלא להלכה אמרם הר"ן ז"ל רק לדרשא לא דקדק הר"ן ז"ל כל כך. ולפנינו יתבאר ישיב לשיטת הר"ן. ולדעתי נראה כי השופטים והמלכים ענין אחד הי' עושין במה שבין אדם לחבירו ובכל הדברים הצריכין לתיקון המדינה. ובודאי משפט שצריך לעשות בחילול שבת אין למלך עסק בהן כמו שמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים כנ"ל. וע"כ אף לענין משפטי המדינה אף שהמעשה אחד. מ"מ לענין הכוונה חלוקין הן. דהנה בברכות (ו'.) מנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה שרוי עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט ומנין לשנים שעוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' וכי מאחר דאפי' תרי תלתא מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דינא היינו תורה וע"כ הדיין עיקר הכוונה התורה. להופיע משפטי ד' בעולם. אך המלך נהפוך הוא כי אין לו עסק במשפטים בעצם. דא"כ גם בחילול שבת הי' דן. רק כל עסקו להעמיד ארץ כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. והמשפט הוא כלי שבו הוא דן ומעמיד תיקון המדינה. אבל כל כוונתו הוא תיקון המדיני וע"כ נקראו הדיינין בשם המלך ג"כ כדאיתא בשבת (דף י') עד מתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה אמר ר' חמא מאי קרא דכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ופירש"י מלכך דיינך כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ. שהרי במשפט הוא מתקן הנהגת המדינה הגם שעיקר כוונתו להופעות תורה. וכן המלך נקרא שופט כנ"ל הגם שכוונתו להנהגת המדינה מ"מ הוא שופט. ומ"מ דיין עיקר שמו הוא שופט. והמלך עיקר שמו מלך. וע"כ המלך מוריש כתרו לבנו כי אין זה כתר תורה. אבל הדיין שכל עסקו תורה כתר תורה אינו מוריש. וגם לפי טעמים הנ"ל דצדק צדק תרדוף מצוה לבע"ד לחזור אחר ב"ד יפה. וזה ודאי מצד התורה שהרי אפי' בע"ד עצמו שמרוצה לילך לפני ב"ד אחר מצוה עליו לחזור אחר ב"ד יפה. אבל המלך שהוא לתיקון המדינה אין לדקדק בו כל כך דוק והבן: נא) והשתא נחזי אנן בזמה"ז שאין סמוכין. ומן הדין הי' שלא לדון כלל דיני ממונות. רק בהודאות והלוואות דנין שלא תנעול דלת בפני לווין. ובכל מידי דשכיחי ואית בי' חסרון כיס עבדינן שליחותייהו. אבל מידי דלית בי' חסרון כיס אף דשכיח לא עבדינן שליחותייהו. והא כך מחויב הנחבל לשלם אף דלית בי' חסרון כיס כמו הגזלן. אלא דבגזילות דאית בי' חסרון כיס אית בי' תיקון הנהגת המדינה טפי במה שמחייבין אותו לשלם. משא"כ בנחבל. דמה שנחבל עבר ואין ואף שאין משלם לו אין בו הפסד המדינה כל כך. אבל להעמיד הדין על תילו אין נפקא מינה בין אית בי' חסרון כיס אי לא. רק באמת אין כוונת התורה לדון כשאין סמוכין. רק שההכרח לדון במידי דשכיח ואית בי' חסרון כיס שלא יחרב העולם. והוא דומיא דמלך ממש שבמשפט יעמיד ארץ וא"כ הרי הוא בירושה כמו מלך ממש. וע"כ כתב הרא"ה בס' החינוך בפ' שופטים דמינוי השופטים אינו נוהג במקום שאין סמוכים. ומשמע מדבריו דאף מדרבנן אין חיוב והוא כמ"ש מדמצוות דין בזמה"ז אינו ממצוות שופטים שבתורה הואיל ואינם סמוכין רק שלא יחרב העולם אם איש את רעהו חיים בלעו והוא מעין מלך אשר אין שייך בעיר אחת כלל. והוא נקודה נפלאת בענין זה: נב) " וראיתי להאברבנאל בהקדמתו לס' שופטים הסכים להר"ן דלענין משפטי המלך אינם מחוקי התורה רק הוראת שעה לתיקון המדינה. והביא ראי' הא דאמר בסנהדרין פרק ב' מלכי ישראל לא דנין ולא דנין אותן יע"ש. ולפי"ז מה שמלכי ב"ד דנין דכתיב דינו לבוקר משפט היינו דיני תורה. ומיושבים הקושיות שהקשיתי על הר"ן דכל הני קראי בבית דוד כתיב. ומזה ירשו ר"ג שבבבל ונשיא שבא"י ליתן רשות לדון דין תורה כי דיני תורה ג"כ ניתן להם לבית דוד רשות והורמנא ועי' בתומים סי' ג' ומוכח