אבני נזר יורה דעה שכו

יהי' נדר כלל. מ"מ חל הנדר משום דברים שבפיו ומה שבלבו לא מהני. משום שסותר למה שבפיו. הרי דנחשב נדר בשביל שאמר בפיו רק באומר בלבו היום מהני מה שבלבו לבטל הנדר על לעולם. ואיך נאמר אלו הוה ידע הי' מבטל. דהא קי"ל כאביי באלו מציאות אלו הוה ידע לא אמרי': הדו"ש הק' אברהם סימן שז ב"ה יום ד' וישלח תרנ"ה לפ"ק. החוה"ש וכ"ט לכ' אהו' מחו' ידידי הרב הגדול חו"ב איש חמודות כקש"ת מו"ה משה פינחס שליט"א האבדק"ק קוטנא יע"א. א) דבר אשר השו"ב חתמו עצמם באיסור וכבר התירו להם ע"י ג' אנשים ממקומות אחרים אך חושש שמא נכתב בכתב על דעת רבים. הנה זאת ודאי ברור בעיני כבודו שלא נכתב על דעת רבים ידועים בשמם. רק סתם על דעת רבים אפשר שהי' כתוב. ובש"ע סי' רכ"ח סעיף כ"א פסק דאין זה על דעת רבים. אך אם רבים עומדים לפניו סתמא על אותם נתכוין. והנה הרבים העומדים מסתמא הי' אותם הי"ב אנשים. וכיון שי"א מסכימים בהיתר לא נשאר רבים שאינם מסכימים בהיתר. ובתשו' לרמב"ן במשפטי החרם שכל זמן שנשאר רבים שאינם מסכימים בהיתר אין לו התרה. מבואר שאם לא נשאר רק אחד או שנים יש לו התרה. ועיין ש"ך סס"ק ע': ב) ובר מן דין מפורש ברמ"א אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת במה שיש בו נדנוד עבירה. א"כ אף את"ל דעל דעת רבים סתם נקרא עד"ר וכמ"ש הש"ך להחמיר לכתחילה כדעת זו. הא ודאי דאין דעת רבים מסכים במה שלא ניחא לרב ובית דינו. רק שהשו"ב הוצרכו לעשות כן מיראת כת שגזמו ליקח שו"ב אחר. רק שיש לומר שנתכוונו על אותם אנשים שהם שם. והם הסכימו בנדר זה. הרי מאותם אנשים לא נשאר עכשיו רבים שאינם מסכימים בהיתר: אך לפי היתר זה צריך להתיר שנית לאחר שהסכימו הי"א אנשים בהיתר. וטוב שיתרצו שנית להתיר עפ"י שלשה. אך יש מקום לומר יען שהתנאי שהמה יכולים לבטל האיסור וכיון שא' נפטר והלך לעולמו והנשארים בחיים כולם הסכימו בהיתר שפיר דמי. ולא דמי לתשו' רשב"א [ח"ה סי' ר"ס] המובא ברמ"א סי' רט"ז במי שהשביע את בנו או את אחר שלא ילוה מעותיו אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת א' מהם מותר להלוות ברשות א' הנשאר ומשום דקי"ל כר' שהמשמעות גם כל א' בפ"ע. מבואר דבפירש כולם יחד לא מהני מה שהשני מת. לא דמי לכאן דבסי' רי"ח מבואר דבנדרים הולכין אחר כונת הנודר. והדבר מובן שמה שהתנו שלא יוכלו להתיר הרוב זולת בהסכם כולם משום שכ"א לא רצה לבטל ממשלתו בהקריפקע. ע"כ לא רצה שתתבטל השבועה בלי רשותו. אבל לאחר שמת מה צורך לו בזה. מ"מ יען זה מילתא דתליא בסברא טוב יותר להתיר שנית בהסכמתם. ומהיות טוב כו': דברי אוהבו ידידו מחותנו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן שח ב"ה יום ג' תזריע תרכ"ז פה קראשנעוויטץ. החוה"ש לכבוד הרב המאה"ג מו"ה דוד נ"י אבדק"ק חאדש. א' מכתבו הגיעני ולענין הדין בודאי הוא ספיקא דדינא בנשבע. אך לדעתי נראה דחייב לישאל על שבועתו כדי שלא יעבור למפרע. דאפי' אם נאמר דגם בזה אי עביד לא מהני. מ"מ חייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ובמה שישאל על שבועתו יתקן האיסור. ולא מבעיא אם נאמר דלא מהני מכירתו דעדיין השבועה במקומה עומדת שלא למכור ומהני השאלה. ואפי' לדעת הפוסקים דבכהאי גוונא אי עביד מהני מ"מ הא מסקנת הש"ס בפרק שבועות שתים דאפי' אכלה כולה נשאלין עלי' אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות. וכתב הרא"ש שם דאף לא אתרו בי' מהני שאלה משום העונש מלקות. ולאחר שישאל שוב יחול המקח למפרע וזה פשוט: ב) ועל דברי הרמב"ם פ"ו מה' בכורות דהמוכר מעשר בהמה משום דלא קנה לוקח אינו לוקה אשר נדחק עצמו לתרץ יהי לו אשר לו. ולפענ"ד דלק"מ על הרמב"ם דהנה בסוכה (דף מ':) דהקדש מתחלל דרך מקח וכן דרך חילול. פי' דרך מקח שנותן מעות לגזבר שנית ההקדש. וגזבר שליח הקדש מוכרו לו. ודרך חילול שאומר זה מחולל על זה. וזה אינו מתורת קנין כסף דאכתי לא נפיק כסף מרשותו. וגם שיכול לישאל עליו [ולשיטת התוס' בתירוץ הב' בפסחים בשמעתא דהואיל הקדש שלא בא ליד גזבר חשיב שלו משום הואיל] וכסף דאגיד גבי' לאו כלום הוא כמ"ש הרמב"ן קידושין בשמעתא דמנה אין כאן משכון אין כאן. אבל דרך מקח הוא מתורת קנין כסף. ורש"י בבכורות ריש פ"ב ס"ל דר' יוחנן דאמר מעות קונות יליף מהקדש עיי"ש: ג) וע"כ במוכר בכור או מעשר כיון דחשיב ממון גבוה אפי' לריה"ג כדאיתא בפ"ק דב"ק. בכור משום דמתנות כהונה כי זכו משלחן גבוה זכו מעשר בהמה משום דכתיב בי' לא ימכר ולא יגאל עיי"ש. וע"כ כיון דכתיב בי' לא ימכר ואין הגזבר שליח למוכרו שאין ההקדש רוצה למוכרו. והוא כמוכר דבר שאינו שלו דאפי' עבר אמימרא דרחמנא לא הוי. דלא חשיב עבר אמימרא דרחמנא רק במקום שעושה קנין טוב ומצד מצות התורה נתבטל הקנין. אבל הכא לא התחיל מעשה קנין כלל. וכן בחרמי כהנים שמועלין בו קודם שבא ליד כהן. וזה שלא כתב הרמב"ם דינו רק במוכר לא במחלל: ד) והתוס' שהקשו שהש"ס יעשה נ"מ בין אביי ורבא לא הקשו אלא מפודה חרמים ובכור ומעשר. ופדיון היינו חילול כמ"ש רש"י בסוכה שם ופדה בערכך הרי חילול ונמכר בערכך הרי מכר הרי דפדיון היינו חילול. ובחילול א"צ שימכור לו אחד. ומ"מ לא תקשי על הרמב"ם למה לא השמיענו בפודה שלוקה. די"ל כיון דחילול הוא בדיבור בעלמא הוי לאו שאין בו מעשה. דאם הי' הדין דמהני הי' חייב כמו מימר דבדיבורו קעביד מעשה. משא"כ השתא דלא מהני הוי דיבור לבד והתוס' שהקשו י"ל דמ"מ נ"מ לר"ל דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ועיין בחולין (פ"א.) ס"ל לרבא התראת ספק לא שמה התראה. והוא כר"ל