אבני נזר יורה דעה שכה

שהם יסוד ומפתח גדול בדיני מודעא ואונס אך אין כאן מקומו: לה) אך מה יושיענו זה הרי מבואר במרדכי דאפי' באונס גמור אם אינו אומר היום חל הנדר רק ביסורי הגוף ופסק כן בש"ע סי' רל"ב סעיף ט"ו: לו) אך מ"ש משום שנכתב בכתב איסור ולראי' בעה"ח מבואר שאינו אוסר עצמו בכתב זה רק ראי' שכבר נשבע לו. הם דברים ראוים לאומרם. מכל הני טעמים יש להתיר השבועה בכתב: לז) אך עדיין יש לעיין מחמת שקרא הכתב בפיו. והנה כבודו כתב דמה שנתן לו הרב לקרותו רק לידע על מה חותם. ומביא מתשו' הרי"ם שכתב בזמה"ז שקוראין בכוונה לשבועה. אך באמת לא כן הוא בתשו' הרי"ם סי' י"ג [ט"ס במכתבו י"ד] וז"ל ואף לעדות העד שקרא הכתב עמו ג"כ פשוט דמה שקורא לידע מה כתוב בו כמו שהעיד העד שאמר לו ראה על מה אתה חותם. מבואר מלשונו שהי' הקפידא על החתימה אבל לא הי' הקריאה לשם קבלת שבועה עכ"ל [ובסי' י"ד לא הי' שייכות ענין זה כלל] הנה מפורש דההיתר הוא רק משום שאמר ראה על מה אתה חותם אבל לא בסתמא. כ"ש בנ"ד שכתוב בכתב איסור ולראי' בעה"ח נראה ודאי שקבלת השבועה הי' בקריאה: לח) ומ"ש עוד שהנידון אומר שהשמיט כל תיבה שכתוב בו שבועה ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. אף שעדים יכחישו אותו כדמוכח בב"ב גבי אנא מקרבנא טפי. אינני מכיר ברמיזותיו וקריצותיו. והדבר פשוט שאינו נאמן להכחיש העדים להקל. אפי' ללישנא בתרא דריש פרק אמרו לו דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים פרש"י ורמב"ן ורשב"א פרק האשה רבה משום דמידי דכפרה הוא אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר ע"ש וגם כי לפי דבריו אסור להביא קרבן דהוי חולין לעזרה. ואף לר"י שם עמוד ב' דאף לטהרות אדם נאמן על עצמו. הא מפורש דוקא אבינו לבין עצמו. ולדעת תוס' שם גם לר"י אינו רק משום מיגו דלא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. ולהלכה קי"ל דאפי' לקרבן אינו נאמן אלא משום שאם ירצה לומר מזיד הייתי. אבל במכחיש העדים להדיא העדים נאמנים כמ"ש הרמב"ם פי"א מה' שגגות ה"ח וכן פסק הרשב"א ריש פרק האשה רבה ועיין בס' בכור שור מה שיישב דעת הרמב"ם מהשגת הראב"ד. ובפשיטות י"ל דהרמב"ם סובר כתוס' הנ"ל שגם ר"י אינו חולק במכחיש להדיא. וכ"כ הרע"ב פ"ה דטהרות במתני' דאדם נאמן על עצמו שהוא משום מיגו. היינו דמתרצינן דיבורי' לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ועי"ש: לט ע"כ לפי הנראה ממכתב כבודו שעדים יודעים שלא דילג מלת שבועה לא מצאתי לו היתר לומר שלא חל השבועה. אך יש מקום להתיר לו ע"י שאלה. כעין פסק הש"ע דהא דלטובת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו דוקא שעשה לו חבירו טובה. וזה מה טובה עשה לו חבירו. ואם מה שהחזיר לו הוועאסלין הלא הי' מחויב להחזירם לו יען לא הי' חייב לו כלום: מ) הגם כי אין זה טענה שהרי תירצו הא דנבוכדנצר וצדקיהו דנבוכדנצר עשה לו טובה שהי' מסור בידו להורגו ולא הרגו כדי שלא יתגלה הדבר. אף שלא הי' צדקיהו מחויב מיתה למלכות. מ"מ לא דמי דודאי נחשב טובה מה שלא עשה עמו רעה ומקרא מלא בתורה כאשר לא נגענוך ונשלחך בשלום. אך שלא עשה לו לעומת זה רעה. כי מה שהשביעו שלא יגלה לא עשה לצדקיהו דבר רק שלא יבזה אותו צדקיהו. ומה הפסידו בזה וכהוגן עשה בזה. אבל זה שאנסו לישבע שלא יעשה מסחר הדפוס אשר לא כדת. הוא שלא כהוגן יותר ממה שהחזיר לו הוועכסלין שזה אינו יותר משורת הדין. וזה עשה לו חוץ מן הדין. ובודאי טעם שאין מתירין לו כשעשה לו טובה א) שזה כמשלם רעה תחת טובה. שזה עשה לו טובה רק עבור השבועה והוא את הטובה קיבל ועל השבועה נשאל. ע"כ אין מתירין לו. אבל זה שאנסו על השבועה שלא כדין. נאמר כהא דפ' חזקת הבתים (מ"ח) בתלוה וקידש הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן. אף אנו נאמר. אנחנו נעשה בו שלא כהוגן ונתיר לו השבועה. ובאמת חשיב כהוגן דלא נחשוב עשה לו טובה שהרעה יותר מן הטובה: מא) אך אני מסתפק איזה פתח וחרטה דמעיקרא יהי' לו כיון שלא הי' מוכרח לישבע בשביל הוועכסלין ואם שהי' אומר בלבו היום וע"ז מתחרט שלא אמר בלבו היום. לא מצינו שבשביל הפתח יהי' נחשב מה שלא אמר בלבו כאלו אמר בלבו. והרי אם בלבו הי' שלא