אבני נזר יורה דעה שכד

יצא הנדר לבטלה ואסור. וע"כ אינו מוכח כלל שלא נתכוון לידור ואפשר שנתכוין כדי שלא יעבור כנ"ל. ואפי' באמת לא נתכוין שוב הוי דברים שבלב כיון דאינו מוכח. ע"כ דוקא שחישב בלבו היום שלא יצא הנדר לבטלה אז דומה לתלוהו ויהיב: כו) ובזה נתיישב תשו' לרמב"ן סי' רע"ג במי שהיתה אחותו חולה וביקשה שישבע לה שלא ישא אשה המשודכת לו ונתיירא שלא תטרף דעתה עלי' ונשבע לה. והשיב דהוי נדר באונס שאינו חביב על אדם כהצלת אחיו ואחותו ויקר פדיון נפשם בעיניו. וקשה הלא לא אמר בלבו היום. אך לפימ"ש ניחא דודאי מותר לבטל הנדר בלבו ולא יעבור על שבועת שוא במה שנדר בפיו נדר בטל. דסכנת נפשות דוחה הכל. וא"ת הלא בידו באמת לאסור המשודכת עליו. זה אינו מחויב. ולא תעמוד על דם רעיך היינו למטרח בגופו ובממונו. אבל לא לאסור אשתו עליו. וכיון שזה אינו מחויב אם יאסור לידור בפיו לבד הרי תטרף דעתה ע"כ מותר לידור כך: כז) ודומה למ"ש ריטב"א יבמות () דכהן מותר ליטמא למת מצוה אף אם מוצא לשכור. והיינו משום דלשכור אינו מחויב ע"כ מותר לקוברו בעצמו אף שבידו לשכור. ה"נ כיון שזה אינו מחויב לאסור אשתו באמת מותר לידור בפיו לבד וכיון שמותר שוב דומה לתלוהו ויהיב כיון דודאי בלבו לא ניחא לי' הוי דברים שבלב דמוכחין ובטל. ה"נ בזה: כח) נשוב לנ"ד דאף בשבועה בכתב נאסור מסברא שאדם יכול לחייב עצמו לחבירו בשבועה מה שירצה ואין חילוק בין בכתב לע"פ דלא נזכר בשבועות שקודם מתן תורה דיבור. מ"מ באונס ודאי מותר לבטל בלבו לגמרי. דלאסור משום שוא היינו מלא תשא ודאי בע"פ דוקא כדכתיב בל אשא שמותם על שפתי. וגדולה מזה בחת"ס שם אף לפי שיטתו דשבועה בכתב חל כמו בע"פ מ"מ איסור שבועת שוא ודאי אינו רק בע"פ שעיקר איסור משום מוציא שם שמים לבטלה ואין בזיון רק כשמוציאו בפיו ע"ש שכתב שזה פשוט וכיון שאין איסור לבטל בלבו שוב דומה לתלוהו ויהיב דמתנתו בטילה. ה"נ שבועתו בטילה: כט ועתה נבא לטעמים שכתב כ"ת. ראשית כתב דבכתיבת יד אחר וחתימת ידו כתבו חת"ס ונודע בשערים דהוא מתורת יד לשבועה. אבל זה הרי אומר שלא נתכוין כלל לשבועה ונאמן ע"ז כמ"ש בתה"ד. בפרט בנ"ד שאנוס. וזה לא נ"ל דהאומר אהא ונזיר עובר לפניו וידע שדבריו יהי' משמעותו לנזירות ובלבו נתכוין שלא ליזור יחשב דברים שבלב (ובודאי אם לא עלה בלבו שזה יהי' משמעותו לנזירות דומה לגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטין כיון שלא נתכוון לומר לשון פת סתם. וה"נ כיון שלא עלה בלבו שיהי' משמעותו נזירות]. וה"נ הרי ידע שהמשמעות יהי' שבועה: ל) אך י"ל בלשון אחר כי לשון הרא"ש פ"ק דנדרים ז"ל ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור. ואף שדבר זה אינו מתוך הדיבור עצמו. הלא נזיר עובר מהני להחשב יד מוכיח. וליש גורסים כשאינו עובר לפניו אפי' יד שאינו מוכיח לא הוי. וע"י עובר לפניו נעשה יד [עיין תוס' קידושין (ו') סד"ה הכא] אף שאינו מכח דיבורו וה"נ להיפוך ע"י האונס אינו ניכר שדעתו לידור ובטל ממנו תורת יד: לא) אך עיקר הדברים. דחתימת ידו מתורת יד שכתב כן בשם החת"ס. להד"ם. ואם כי בנודע בשערים כתב כן. אך בחת"ס סי' רכ"ז מפורש להיפוך דהוא כמדבר ממש והביא ראיות לזה. ולמה ילמוד לשונו.... וכן בתשו' הרי"מ כתב דהוא כמדבר ממש: לב) ומ"ש משום שכתב בלשון נוטריקון בח"ח ובשד"א. ובתשו' יעב"ץ דבספירה לא מהני כה"ג. הנה למ"ש בתשו' הרי"מ ז"ל ועיקר. מצד מעשה מוכיח. וה"נ המעשה מוכיח. ושאילת יעב"ץ י"ב לעומר וכה"ג. והנה בתשו' חוות יאיר שהביא הח"ס והסכים עמו מאוד. כתב בכותב הריני מקבל עלי לצום בה"ב חל ע"ש [האמנם כי בתענית דפסק בש"ע סי' תקס"ב דמהני בלב פשוט שאין חילוק בין בע"פ לבכתב בין בפירוש לנוטריקון. אך החו"י לא אתי עלה מטעם זה עי"ש]: לג) ומ"ש דעיקר ההיתר משום דמסר מודעא. ודעת מהר"ם מלובלין בתשו' ורדב"ז ומהרי"ט דאם מסר מודעא לפני השבועה השבועה אינו חל באונס. ובנ"ד הרי מסר מודעא לפני ב"ד של ג'. וסיים שזה היתר ברור. מאוד תמוהים דברים אלו שהרי ביטל המודעא. ואם כי מסר מודעא על הביטול מבואר בפוסקים דמ"מ ביטול אחרון עדיף ורשב"א שפקפק הוסיף לפסול עידי מודעא ובנ"ד פסל ג"כ העדים (והסכמת הפוסקים דפיסול העדים אינו מעכב] וכ"ז ידוע אפי' לעוללים והוא בעיני כמתעתע: . לד) ומ"ש בתשו' מהר"ם מלובלין בשם הרד"ך דהא דצריך לומר היום. היינו שאין האנס תובע ממנו לישבע או לידור רק שרצה ליקח ממנו מכס והוא נשבע מעצמו שהם של בית המלך ודומה לפרשב"ם בשדה סתם. האמנם כי הדמיון אינו עולה יפה דהתם משום שבירר הגרועה. מ"א עיקר הדבר נכון ומרגליות הוא בידינו מרבינו הב"י סי' ר"ה דכשהאנס מבקש להורגו והוא אומר מעצמו טול שדה זו והניחיני לא נחשב אונס והמתנה קיימת. ויש ראי' לזה מרמב"ם פ"ה מה' יסוה"ת. שבהלכה ד' כתב כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה חילל השם ומ"מ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו כו' ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר כו' ובהלכה ו' כתב ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מהג' עבירות שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו. הנה דאף שמוכרח להתרפאות. שאם לא יתרפא בהם יסתכן. מ"מ כיון שאין מכריחו על הדבר והחולי לא משום מניעת רפואה רק חולה בעצמו והוא לקח האיסורין ומתרפא בהן כה"ג לא חשיב אונס. וה"ה כשהאנס אינו אומר ליתן לו השדה או לידור רק רוצה להורגו או ליקח ממנו מס והוא מעצמו בוחר ליתן לו שדה או לידור כה"ג לאו אונס הוא. ואין אונס אלא כשהאנס רוצה לייסרו או ליקח ממנו ממונו אם לא יתן לו השדה שכל מה שרוצה לעשות לו הכל בשביל השדה או בשביל שיעבור על אחת מג' עבירות. ואם לא השדה או העבירה לא הי' עושה לו דבר ובממון לא גמר ומקני כדי להציל עצמו כיון שבלא השדה לא הי' עושה לו דבר. ויש להרחיב עוד בדברים אלו