אבני נזר יורה דעה שכג

לקיים וא"צ לזה שום אזהרה והיינו שבועת אברהם ויצחק ואליעזר כו' וה"ה הנשבע להקב"ה. אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה. בזה אין סברא. כי למי נתחייב. אם תאמר להקב"ה. מניין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה. לזה הוצרכה התורה לצוות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. וע"כ ניחא נמי שבועת הר סיני שנשבעו להקב"ה לקיים מצוותיו וזה מצד הסברא. אך החיוב שמצד הסברא לא מצינו עליו בתורה שום עונש בידי אדם. מעתה ניחא דברי הר"י מגא"ש דבשבועות שקודם מתן תורה לא נזכר בתורה לא ביטוי שפתים ולא "דברו". וע"כ אין חילוק בין בפה בין בכתב. וע"כ בנשבע לחבירו בכתב ידו ונתן לו כתיבת ידו מחויב לקיים. אך אין עונשין אותו בידי אדם כיון דאין בזה לאו ולא מצינו בזה עונש בידי אדם: יח) ויש דמיון לזה דברים ואיכא בהדייהו מעות דקאי במי שפרע דאין עושה מעשה עמך ולא מצינו שום עונש שמענשין אותו רק דמותרין לקללו. והיינו משום שאינו עובר על אזהרה רק שעושה מה שישראל בעצמם אין עושים מסברא. דוק והבן. ה"נ בנשבע לחבירו בכתב שרק מסברא ולפי"ז מי שנשבע לעצמו בכת"י לא חלה שבועה עליו כלל ועיקר: יט) ולפימ"ש נוכל להשוות דברי מהרא"י שכתבנו לעיל דמהני שבועת השליח עבור משלח עם דברי תוס' ורמב"ן בנזירות ומשום דהתם הוא קאי בנשבע לחבירו דמועיל כתיבה ולא בעי אמירת פיו דוקא ולא הוי דבר שבגופו ומהני בי' שליחות ותוס' ורמב"ן דקאי בקיבל נזירות שהוא לעצמו ובעי אמירת פיו דאיתקש לנדר דכתיב בי' מוצא שפתיך והוא מידי דגופו לא מהני בי' שליחות: כ ואחר שביארנו דין שבועה בכתב לאורך ולרוחב נשוב לנ"ד שהי' שבועה בכתב וגם אונס. והנה על האונס לבד אין לסמוך כיון שלא אמר בלבו היום אך בצירוף שניהם יש מקום להתיר דהנה בגיטין (ע"א) אמר ר' כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. והקשה ר' זירא מהא דאם לא יגיד פרט לאלם דאינו יכול להגיד הא יכול לדבר מתוך הכתב. ותירץ אביי שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ובתוס' מקשה לר"ז דמקשה לר' כהנא ולא למתני' דהא יכול להגיד מתוך הרכנה. ואומר ר"י דמתני' לא קשיא לי' דפשיטא דגבי גט א"צ הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דיבור. אך לר' כהנא דמהני בחרש להחשב מדבר א"כ דיבור מעליא הוא ויש לחושבה הגדה עיש"ה. ועוד בתוס' (ע"ב.) ד"ה קולו ז"ל דהרכנה דמתני' מהני כמו קול כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול כמו תן גט זה לאשתי אם הי' זכות לה לא הי' יכול לחזור. ובמסקנא לאפוקי מדר"כ. וא"כ בשבועה אפי' בלא קרא דלבטא בשפתים לא הי' מועיל רק משום דקים לן שמתרצה הויין דברים שבלב דמוכחן. ממילא בנשבע לחבירו דמהני מסברא וליכא קרא כנ"ל באריכות וקמהני משום דקים לן שמתרצה. וזה באינו אנוס. אבל באנוס הא ידעינן דלא ניחא לי' אך דברים שבלב אינם דברים. וזה באומר. אבל זה לא אמר כלום רק משום דקים לן שמתרצה אתינן עלה. והרי זה קים לן שלא מתרצה כהא דקדושין (נ'.) כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלבו לא ניחא לי': כא) וכיוצא בזה בחי' הר"ן סנהדרין (ס"א:) בשם הר"ד ז"ל בעובד ע"ז מיראת מות אם אמר בפיו שמקבלו עליו באלוה חייב מיתה. אך אם לא אמר רק שאנסוהו לזבח ולקטר לע"ז וזבח וקיטר פטור. ועובד ע"ז בסתם אף שלא אמר מסתמא קיבלה עליו באלוה. אבל זה שאונס הי' אין שום אומדנא שקיבלה עליו ופטור. ה"נ בנ"ד ממש בנשבע או נדר בפירוש אף שאנוס חל השבועה. אבל בכתב בעלמא חל השבועה משום דקים לן שמתרצה. אבל באנוס אין שום אומדנא שמתרצה ולא חל השבועה: כב) אך הא דמסיק ברייתא דעד שישמעו קולו לאפוקי מדר' כהנא. כתב הב"ש סי' ק"כ סק"ח בסה"ד דאפשר לא קי"ל כברייתא זו גם לענין כתיבת חרש. ואפשר דהילכתא כר' כהנא וכתיבה היינו דיבור ממש. וכן משמע ברמב"ם שכתב חרש אין סומכין על כתיבתו. ולא כתב חרש שגירש ע"י גט הגט בטל. ואף דבשבועה מ"מ לא מהני מדכתיב לבטא בשפתים. מ"מ בנשבע לחבירו מהני כנ"ל. וכיון דחשיב כמדבר ממש לא יועיל מה שאנוס. כיון שאינו אומר בלבו היום. האמנם כי לדעת מהרלב"ח סי' כ"ז בשם א' מגדולי אחרונים שהביא כ"ת דכל שבועה באונס הוי רק דרבנן הוי ספיקא דרבנן כיון דמספקא לן אי הלכתא כר' כהנא. אך קשה לי להעמיד יסוד על דעת מהרלב"ח וכו' הנ"ל מה שאין לו יסוד מראשונים. כג) ויש מקום אתי עוד להתיר אף לר"כ דכתיבה כדיבור דמי. עפימ"ש בתשו' רעק"א דאי כתיבה כדיבור קשה איך מותר לכתוב סת"ם והא הוגה שם באותיותיו. וצ"ל שאם דעתו שלא יהי' כדיבור לא הוי כדיבור ע"ש. וצ"ל עוד דאף בסתמא אם לא ניחא לי' שיהי' כדיבור לא הוי כדיבור שהרי הסופר אין מחשב כלל אם יהי' כדיבור אם לא ואין לו עסק בזה] וא"כ דוקא בסתם שבועה שרוצה שיחול השבועה. ודאי רוצה שיהי' כדיבור. אבל באונס ודאי לא ניחא לי' שיהי' כדיבור ולא הוי כדיבור: כד' אך גם ע"ז אין להעמיד יסוד דהא דרע"ק דקטניתא הוא בעת נשואי הראשונים שלו ועל קושייתו מהוגה השם באותיותיו יש להשיב עפימ"ש בחת"ס סי' רכ"ז ד"ה והנראה לדבר פשוט דלא שייך מוציא שם שמים לבטלה רק במוציא בשפתיו אבל בכתב ליכא בזיון כלל. כ"כ י"ל בהוגה השם באותיותיו דמחזי כאילו יש לו חיבור עם עצם השי"ת ח"ו וזה עון פלילי ואסור להזכיר רק שם א' ד' שאין לו חיבור רק במה שהוא אדון. וכן שם א' ל' במה שמתחסד עמו או במה שהוא דיין לו. אבל הוגה שם הוי' כאילו הי' לו חיבור בעצמו וסקל יסקל האיש ההוא או ירה יירה. וזה לא שייך רק במדבר בשפתיו בגופו. אבל כתיבה נהי דכדיבור דמי במה שהתיבה יוצא לפועל מכחו כמו בדיבור. מ"מ אינו בגופו ואינו מתחבר עם השם. וזה פשוט. והא דרע"ק דקטנותא הוא: כה) אך נראה להתיר דהנה צריך להבין הטעם מה דצ"ל היום כיון דאנוס הוא וקי"ל תלוהו ויהיב מתנתו בטילה. וה"נ כיון דאנוס הוא ובחנם. יהא נדרו בטל. אך י"ל לדעת תוס' שבועות (כ"ט) נדרי שוא נמי עובר עליהם לאלתר כמו שבועת שוא. ואף דדעת הרא"ש נדרים דאינו חייב כמו בשבועה. מ"מ מודה דאסור. וע"כ אם ידור ואין לבו לזה הרי