אבני נזר יורה דעה שכב

משום דאורחי' בהכי כונה אחרת הוא. והוא כעין דברי הש"ס בכורות (כ"ה.) בהא דתולש היינו גוזז. ומקשה מהא דתולש כנף עוף חייב משום גוזז ומשני שאני כנף דהיינו אורחי' ופרש"י דרך נוצות עוף לתלוש ולא לגזיזה ע"ש. וכן הוא בירושלמי עוף שאין לו גיזה תלישתו זהו גיזתו. וכן בחולין (קל"ז) בנוצה של עזים דאורחי' בתלישה זהו גיזתו. ובצלים דאורחי' בתלישה זהו קצירתו. הכל כפרש"י בכורות וירושלמי כיון דאורחי' בתלישה ולא בגזיזה. וה"נ אף דכתיבה לאו כדיבור. מ"מ שטר דאורחי' רק בכתיבה. כתיבתו זהו דיבורו. ולשון רש"י הוא ממש לשון הש"ס בכורות וחולין הנ"ל וכיון שפרש"י שם וכן בירושלמי דאורחי' רק בתלישה ולא בגזיזה. ה"נ כך הפי' דאורחי' רק בכתיבה. וע"כ נדר שבין אדם לחבירו הא אפשר לידור בפיו ולכתוב לו הודאה שנדר בפיו: ט' ובודאי לפי' המחבר [הכונה על תשו' הרי"ם] דטעם עדות משום דהוי כמו כלאחר יד בשבת. א"כ בנדר שבין אדם לחבירו אף דאפשר בנדר בפיו והודאה בכתב. מ"מ אורחי' נמי נדר בכתב. אך למה שהוכחתי דפי' דפסול מפי כתבם משום דלאו כדיבור דמי רק במידי דלאו אורחי' בדיבור רק בכתב כתיבתו זהו דיבורו. והרי שבועה ונדר שבין אדם לחבירו אורחי' נמי כנ"ל ולא שייך כתיבתו זהו דיבורו: י) ובתומים כתב דלר"ת דעדות לא מיעט רק אלם דאינו ראוי להגיד בפה. בשבועה נמי בראוי להגיד מהני שבועה בכתב. ולדידי אינו דומה שהרי כתבו תוס' ביסוד דברי ר"ז בראוי לבילה משום דלא כתיב בלשון צווי ובללת רק מנחה בלולה ע"כ סגי בראוי לבילה. ה"נ בעדות הואיל ולא כתיב שיגידו בפה רק על פי שנים יקום דבר סגי בראוי להגיד בפה. משא"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים שיפרט המעשה בשפתיו וכן היוצא מפיו. שיפרט העשי' שיוציא מפיו. ע"כ לא מהני בראוי לבד אלא שיוציא בשפתיו דוקא ויש לפרש עוד דבעדות דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר. אינו מוכח שיצטרך להעיד בפה. רק שיהי' ראוי להגיד בפה. דכיון שאינו כשר רק אם ראוי בפה. הרי על פיו קם הדבר. דאי לאו פיו לא הי' ראוי להגיד בפה ולא הי' עדות. נמצא דמקרא דעל פיו אין הוכחה שיהי' מחויב דוקא להגיד בע"פ. אבל בשבועה דכתיב לבטא בשפתים מהיכי תיתי שנאמר דבראוי סגי: יא) והנה בתשו' הרי"מ ובחת"ס לדבר אחד נתכוונו דלבטא בשפתים היינו דאפי' דיבור הקל מועיל בשבועה. וכ"ש בכתיבה שהוא מעשה. והרי במתני' דשבועות שתים היכן מצינו מדבר ומביא קרבן. הנה שזה חידוש שמדבר מביא קרבן. ומעשה קו"ח מדיבור. וא"ת א"כ הא דאמר שבועת שוא לוקה אף דאין בו מעשה מדכתיב לא ינקה ד' אבל ב"ד שלמטה מלקין אותו ומנקין אותו. אימא דקרא במעשה שכתב. וניחא לי' דכיון דמקו"ח אתי דיו לבא מן הדין להיות כנדון עכ"ד: יב) ולי נראה דאי מקו"ח ודאי איכא פירכא מה לדיבור דמהני בכל הני דצריך אמירה ובחליצה, רק שתאמר דהוי קו"ח בסברא. וגם בזה יש לדון שהרי במשנה ערכין (ט"ו) החמיר במדבר מבעושה מעשה. וכבר ביאר מהר"ל ז"ל בנתיב הלשון שהלשון עצם האדם דכתיב ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא. וע"כ במידי דממונא וכה"ג מעשה עדיף. אבל לחול שם שמים שבועה או נדר דיבור עדיף שזה עצם האדם. ועוד שם במהר"ל ובמדרש החיים והמות ביד הלשון טבל ועישרה חיים ביד לשון. הנה שכח הלשון הוא המועיל לחול שם תרומה. וה"ה שם שבועה ונדר: יג' ונראה עוד הוכחה מהא דפשיטא לתוס' נזיר ורמב"ן ב"ב נזירות א"א ע"י שליח ובס' בית מאיר סי' ק"כ ס"ד כתב דהא דפשיטא להו הכי. וכן ב"י בה' פסח דפשיטא לי' בנדר דלא מהני ע"י שליח משום דכתיב בהו מוצא שפתיך תשמור והוי כמצוה שבגופו כגון תפילין דלא מהני בהו שליחות ע"ש וע"כ ניחא בהפרה דאפלוגי תנאי משום דבהפרה לא כתיב דיבור וסגי בטלי ואכלי דהוכחה שהפר בלבו סגי. ע"כ אפשר שיועיל בו שליחוח] ואי מועיל כתיבה הא כתיבה מעשה שחוץ לגופו. ולרמב"ם הבעל צריך לכתוב הגט וכתיבת סופר מהני מדין שליחות. וא"כ מ"ט לא יועיל כיון דלא צריך שהי' בגופו וסגי אפי' במעשה מוכיח שחוץ לגופו ואפי' עשאו שליח בגופו בשביל זה לא יגרע ופשוט. ומשמע דכתיבה לא מהני: יד' האומנם כי בפסקי מהרא"י סי' רנ"ד כתב ובטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסור על המשלח. ובסוף דבריו כתב ראי' מהא דנשבעו להם הנשיאים. ואינהו הוי אפטרופסים ושלוחים של ישראל (ט"ס העיר] אך ידוע שתה"ד לא ראה ספרי הרמב"ן ואולי גם תוס' נזיר לא ראה. ולדברי ראשונים אנו שומעין. והראי' מכי נשבעו נשיאי העדה יש להשיב ע"ז בפשיטות. שהרי הרמב"ם כתב פ"ה מה' שבועות שאם נשבע על חבירו שיעשה דבר או לא יעשה אין חביריו מחויבין לקיים שבועתו ואם קיים ה"ז משובח ואף אם לא קיים אין הנשבע לוקה משום שבועת שוא דהוי התראת ספק שמא יקיימו האחרים. ע"כ כשנשבעו הנשיאים שישראל לא יהרגום אף שאין השבועה חל על ישראל. מ"מ לא הכום שלא יעברו הנשיאים על השבועה וזה פשוט: [ולפנינו יתבאר דאפשר שאין מחלוקת בין רמב"ן ותוס' בין מהרא"י]. והנה הדברים נראין שאין השבועה חל בכתב: טו) אך בתשו' הר"י מגאש סי' קכ"ו אם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כתיבת ידו חייב הוא לקיים מה שנשבע ואפי' לא הוציא שם שבועה מפיו. ואם לא קיים דינו מסור לשמים. אבל אין לחייבו דבר בידי אדם הואיל ולא הוציא שבועה מפיו עכ"ל. וצריך ביאור שורש דברים אלו: טז) ונראה דהנה נתקשה המל"מ פרק י' מהל' מלכים בשבועות שקודם מתן תורה אברהם ויצחק לאבימלך. עשו ליעקב אליעזר לאברהם. הלא שבועה אינה מז' מצוות שנצטוו ב"נ. ולי קשה עוד על שבועת הר סיני שהוא יסוד קבלת התורה. והרי כ"ז שלא קיבלו התורה לא נצטוו על השבועה. ועוד שאפי' הי' מצווים. מ"מ כל כח השבועה משום שמצוה לא יחל דברו ומה יותר אזהרה זו משאר אזהרות שבתורה. ומה יוסיף כח השבועה באזהרות שבתורה כיון שהשבועה ג"כ אינה רק אזהרה: יז) אשר ע"כ נראה ברורן של דברים. דודאי מי שנשבע לאחר. זה הסברא מכרעת שמחויב