אבני נזר יורה דעה שכא

ד) ונראה דהנה בירושלמי שהביא הש"ך כתב דברישא אם הותר נדרו לא הותר נדרה. ובסיפא דמתניתין היא שאמרה הריני נזירה ואת ואמר אמן אינו יכול להפר. וע"כ לחלק בין ואת לחוד דאז אותו שאומר אמן תולה בראשון. משא"כ אם אומר ואת מאי ואמר אמן אינו תולה בראשון. ולפי זה י"ל דהרמב"ם סובר דבאמת אינו עובר בבל יחל כיון שהוא מיפר עוקר נדרה ונדרו ממילא מיעקר. ומ"מ ברישא אינו יכול להפר דכיון שמיפר נדרה ממילא נתבטל נדרו למפרע. וכיון שהיא תלתה בו נמצא שנדרה לא חל כלל ואינה יכולה ההפרה לחול שהיא מכאן ולהבא. וממילא אף נדריהם נשארין בתוקפן. וזה הכלל כיון שאם יחול ההפרה לא יחול הנדר וממילא אינו חל ההפרה. וא"כ ממנ"פ הפרה לא חל והנדר קיים. משא"כ בסיפא שהיא לא תלתה בו שפיר יכול להפר ודו"ק: סימן שו הלכות שבועות ב"ה יום ועש"ק שמות סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרב הגדול החריף ובקי מו"ה אפרים נ"י האבד"ק אמסטוב. א מכתבו עם השאלה הגיעני והנה בדין שבועה בכתב השב יעקב העלה להתיר. וכ"כ בשם תשו' הרא"ם ואינו תח"י וחולק על חוות יאיר שאוסר והנוב"י כתב דבשבועה בכתב יש פנים לכאן ולכאן אך בחרם אין חילוק. וחת"ס הסכים עם חוות יאיר בכל עוז. ואפי' בחתימת ידו אין שום נ"מ. ובשו"ת הרי"מ סי' י"ג הסכים עם שב יעקב דלא מהני והביא עוד ראיות. אך בסי' י"ד הביא כמה ראיות דמהני. ובסי' י"ג לא נכתב הזמן ולא נדע בבירור הי מינייהו דאחרנייתא. אך גם אם הוא כסדר שנדפס אני אומר בדר"מ תפוס לשון ראשון והראיות שהביא בסי' י"ד נ"ל להשיב עליהם: ב' מ"ש דמקרא דלבטא בשפתים לא אימעוט רק לקרבן ולא לבל יחל ובנדרים איצטריך תרי קראי. אינו מובן דהא בקרא דבל יחל כתיב "דברו" תרגם "פתגמי'". היוצא "מפיו". אך דאזיל לטעמי' באותה תשובה שהשיג על הנוב"י שכתב דבנדר בעינן שיוציא בשפתיו דכתיב "דברו" "פיו" והשיג עליו דאשתמיט מיני' דברי רא"ש פ"ק דתענית כו' ע"ש: ג' ואחר המחילה הראוי' אני אומר דלק"מ על הנוב"י. דהנה הרמב"ן בספר המצוות מ"ע צ"ד דנמנה שתי מצוות מצוה אחת לקיים מוצא שפתיו בנדרי גבוה. ובזה א"צ להזכיר עליו שם נדר. והוא קרא דמוצא שפתיך תשמור. והוא כולל צדקה וכל הני דחשיב פ"ק דר"ה. והב' נדרי רשות והוא מקרא דכי ידור נדר לא יחל כל היוצא מפיו כו' עי"ש היטב. וע"כ הרא"ש בנדרי תענית וצדקה דכתב דמהני בלב דילפינן מכל נדיב לב דמסתברא כל עניני נדר ילפינן מהדדי. היינו הני דכתיבי בחד קרא דמוצא שפתיך כו' ילפינן מהדדי בהקישא. כמו בפ"ק דנדרים לענין ב"ת וידות. וכן תענית דמהני קבלה לבד בלא הזכרת שם נדר דעשאוהו כקרבן וצדקה. ועי' שטמ"ק ב"ב (קע"ד.) ד"ה ההוא דוינא בשם ראב"ד. אבל נדרי רשות דילפינן מקרא בפ"ע פ' מטות לא איתקוש כלל. ודאי צריך להוציא בשפתיו. ומ"ש רא"ש כל עניני נדר ילפי' מהדדי. היינו אותם ענינים שהם בעצמותם נדר שא"צ להזכיר עליהם שם נדר היינו עניני נדר: ד) וראי' ברורה לזה דבאו"ח סי' תקס"ב הלכה פסוקה בש"ע דמחשבה בלב מהני בנדרי תענית. ובצדקה בחו"מ סי' רי"ב כתב המחבר שני דיעות, וכן ברמ"א יו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג כתב שני דיעות ושהעיקר דמהני בלב. ואלו בסי' ר"י בנדרים הלכה פסוקה דעד שיוציא בשפתיו דוקא בלי פוצה פה ומצפצף כנגדו אך הוא הדבר דחילוק בין נדרי רשות לנדרי מצוה וכמ"ש: ה) ובפי' הרא"ש פ"ק דנדרים בידות ז"ל ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו מוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. והנה מוכח מהא דידות נדרים דבעינן שיוציא הנדר בשפתיו דאל"כ תיפוק לי' דחל משום דבלבו והא דבעי הש"ס יש יד לצדקה כיון דאיתקוש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד כו'. ולמה לי יד בקרבנות. תיפוק לי' דחל בלב דכתיב כל נדיב לב עולות וכן צדקה לדעת רא"ש פ"ק דתענית. לק"מ דהא דכל נדיב לב עולות היינו שיתחייב להביא אבל לא שיחול עלי' שם קרבן כמבואר ברמב"ם פט"ו מהל' מעה"ק. ועיין פ' כ"ב מה' מכירה הלכה ט"ו. וא"כ צריך ריבוי ידות לחול שם קרבן על הבהמה. וכן בצדקה נ"מ אם מת הנודר שאם לא חל שם צדקה על החפץ אין היורשין חייבין ליתן דממון שאין לו תובעין הוא וע' מהרי"ט אלגאזי פרק יש בכור אות ע': ו' נחזור לענינינו דנדרי רשות לכ"ע בעי שיוציא בשפתיו וכדברי נב"י ומשום דכתיב "דברו" "פיו". וא"כ למ"ש דהא דאיצטריך קרא בפ"ע לבל יחל הרי איכא "דברו" "פיו". וע"כ מה שהקשה עוד מדברים מותרים ואחרים נוהגים בהם איסור דאי אתה יכול להתירם בפניהם דכתיב לא יחל דברו. הנה דאף שלא דיבר רק שמוכח מתוך מעשיו כו'. לא קשיא דהתם דנהגו בהם איסור משום סייג ופרישות וע"כ חל מדרבנן אף בקבלה בעלמא בלא הזכרת שם נדר כמו נדרי גבוה. ממילא סגי מדרבנן במחשבה כמו נדרי גבוה. והא דקאמר דכתיב לא יחל דברו משום דבספרי למד בנדרי גבוה בל יחל ובודאי דכיון שנתרבה מחשבה שיהי' כמוציא בשפתיו עובר גם במחשבה אלא יחל. והא דנדר חל על דבר שאין בו ממש דגמ' מדמה להא דדברים המותרין אינו רק דמצינו בל יחל דרבנן ע"ש: ז) ומ"ש עוד בתשו' הרי"מ שכשר שטר ולא חשיב מפי כתבם ופרש"י דאורחי' בהכי. ופי' בתשו' הרי"ם דכמו בשבת אין חיוב רק כאורחי'. קצירה כדרך קצירה. הוצאה כדרך הוצאה. ה"נ עדות. הדרך רק בדיבור ממש ולא בכתיבה כדיבור ע"כ פסול מפי כתבם. אבל שטר לראי' ביד חבירו דאורחי' בכתיבה וכשר. ה"נ בנדר לחבירו אורחי' בכתב: ח) לענ"ד אין הפי' כך ברש"י. דא"כ חידש רש"י דטעם עדות פסול מפי כתב משום דלאו אורחי'. היל"ל כך דשאני עדות דלאו אורחי'. ועוד דא"כ למה צריך קרא דמפיהם ולא מפי כתבם. תיפוק לי' דעדות שלא כדרך לאו עדות הוא מסברא. כמו בשבת קצירה כדרך קצירה. אלא פסול עדות כפשוטו דגלי קרא בעדות כתיבה לאו כדיבור. והא דשטר כשר