אבני נזר יורה דעה שכ

ע"כ דוקא כדי שיאמר שלום עליך רבי לבד דהוי שלשה תיבות ואפי' בהקדש דלא הוה רק שלש תיבות. מ"מ כיון שהמחשבה נמצא שכבר שהה כדי דיבור בין מחשבתו לחזרתו: ז) ובזה ניחא ההיא דזבחים הנ"ל דאפי' חזר לאלתר לא מהני. והא דקאמר הש"ס דכדי שאילת שלום רב לתלמיד אית לי'. היינו דכיון דע"כ חלקנו בין דיבור לדיבור. א"כ אין ראי' דאית לי' אפי' כדי שלש תיבות. ונקט הדברים שהם ברור דכדי ארבע תיבות ודאי לית לי' וכדי שני תיבות ודאי אית לי': ח) והנה הר"ן פירש במה דפשטינן לעיל מינה בעיא דלא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה דאף דלא מהני אף שאין הוכחה משינוי דבריו שכוון שיחול הקמה תחילה. מ"מ יש הוכחה כיון ששניהם כאחד אי אפשר לחול. מ"מ כיון שאמר לא תחול זו אלא א"כ תחול זו גלי דעתי' דאהפרה הוא דקפיד. אמנם כל זה לפי הנוסחא שבתמורה אבל בזבחים איתא מדאמר ש"מ מיהדר הדר בי'. וזה שייך לומר אף אם אמר אח"כ לא תחול זו אא"כ תחול זו. דמ"מ איכא הוכחה שמתחילה לא כוון לומר לא תחול ואח"כ הוא דנמלך. אמנם הש"ס סובר דאף בהקדש מהני חזרה תוך כדי דיבור. וא"כ אי אפשר לומר דטעמא משום דהדר בי' אבל רבה סובר דלא מהני חזרה בהקדש. וא"כ אין ראי' מתמורת עולה והרמב"ם אף שפסק דלא מהני חזרה בהקדש. מ"מ פסק דבאומר לא תחול זו אא"כ תחול זו הפרה חייל משום דפסק כר' יוסי ודו"ק ובזה ניחא דלא פשיט רבה מדברי עצמו דאזיל לטעמי' דלא מהני חזרה בהקדש. והיינו משום דאף בלב מהני. וא"כ קיום קדים דהא הקם בלב מהני. והש"ס אזיל לטעמי' דס"ל דמהני חזרה בהקדש דאף דהקדש בלב מהני. מ"מ גמר בלבו להוציא לא מהני וניחא פסק הרמב"ם: ט) יש לעיין למאן דלית לי' דרבה אי ס"ל דשניהם חלין או דמספקא לן איזו מהן חל. ומהא דאקשי אביי לרבה מהמרבה במעשרות דמעשרותיו מקולקלין נראה דלא חל רק אחד מהם דאל"כ אמאי מקולקלין. ולפי"ז צ"ל דברי הרשב"א בקידושין לאביי דס"ל דלא כרבה וס"ל קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין. א"כ המקדש שתי אחיות כאחת אמאי אינם מקודשות. ותירץ דהוי קידושין שאין מסורין לביאה בודאי. ובזה אף אביי מודה. וקשה דמ"מ יחול אחד מהם ודו"ק כנ"ל: י) ונ"ל דבקידושין אי אפשר שיחול אחד דקני את וחמור הוא ושניהם אי אפשר שיחולו דא"כ הוי קידושין שאין מסורין לביאה. והיינו טעמא דהמרבה במעשרות שאין חלין שניהם לאביי כיון דאפשר לאחד לחול בלא חבירו האחד מונע את חבירו מלחול. משא"כ בקידושין דאי אפשר לאחד לחול בלא חבירו אין האחת מונעת חברתה מלחול: יא) ובזה ניחא מה דקשיא לי אם קידש אשה וחברתה שהיא שני' לו מחמתה יהי' קידושין שאין מסורים לביאה. דבודאי אף אביי מודה שאינה מקודשת. ואין לומר דשאני הכא שאינו אסור רק מדרבנן. דהא בגמ' פריך לרבא מאם קידש אחת מחמש נשים לא יהי' האחיות שבתוכם מקודשות. והרי התם נמי אין אסורה רק מדרבנן דהא ס"ס הוא שמא אין האחיות מקודשות. ואם תמצא לומר שהאחת מן האחיות מקודשות שמא זו היא המקודשת. ומ"מ הוי קידושין שאין מסורין לביאה. ולהנ"ל ניחא דהתם בודאי ניחא לו שתוכל להתקדש אחת בלא חברתה ועי"ז יהי' שניהם מקודשות. משא"כ באחיות שאם יחשוב כן לא תהי' מקודשת רק אחת והוי קני את וחמור כמו המרבה במעשרות כנ"ל: סימן שה א) במל"מ פ"ב מהלכות נזירות נסתפק באחד שאמר הריני נזיר והתפיס בו החכם ואמר ואני אם יכול החכם להתיר לו דנמצא מתיר נדרי עצמו. דהא אם הותר הראשון הותרו כולם. ורצה לפשוט מדברי התוס' אלא שהתוס' סותרים זה את זה והניח בצ"ע: ב' ונראה לבאר דברי התוס' וממילא יבואר ספק המל"מ. דהנה בריש הסוגיא דבעי לפשוט דבעל מיעקר עקר כתבו התוס' דס"ד דכיון שאם יפר לה יתבטל נדרו עובר על בל יחל דברו. ודחו התוס' פי' זה כיון דרשאי להפר לאשתו. ולקמן באיבעיא דהריני בעקבך כתבו התוס' דידע דבעל מיגז גייז אלא דס"ל דבעל כיון שבידו להפר הוי כאומר הריני בעקבך. ונראה דלא רצו התוס' לומר הטעם משום דהוי כאילו הקם. דא"כ אין בידו להפר ולא הוי כאילו הקם ודו"ק. ע"כ כתבו משום דעובר על בל יחל. ואף שמתחלה סברא זו נראה לפמ"ש בנדה (מו:) בקטנה שנדרה שבעלה מפר לה משום דכל הנודרת כו' והקשו בתוס' א"כ ל"ל פרשת נדרים. ותירצו דמשום שאמרה התורה שהבעל יש לו רשות להפר ע"כ נודרת על דעתו. ואפי' אותה שאין בעלה יוכל להפר סבורה שיכול להפר לה ונודרת על דעתו. והנה צ"ל דהא קי"ל בעל מיגז גייז וצ"ל שהיא נודרת עד שיפר לה בעלה כיון שיודעת שאין בעלה יוכל להפר למפרע. אמנם למ"ד מיעקר עקר ממילא היא נודרת על דעת שאם יפר לא יחול הנדר כלל. ולפי זה לפי הס"ד דבעל מיעקר עקר נמצא שאם יפר לה לא חל הנדר כלל מכח תנאי שלה. והא פשיטא שאם נדרה על תנאי שביד הבעל לבטלו והתפיס בה שיכול הבעל לבטל התנאי שאין הוא העוקר ומעשה קוף בעלמא הוא דעביד. דאל"כ הנודר על תנאי שקיומו בשב ואל תעשה לא יהא רשאי לבטלו והא ודאי ליתא. אבל להמסקנא דמיגז גייז לא שייך שהוא העושה הביטול. שהרי האומר הריני נזיר יום אחד הוי נזיר שלשים יום. ונמצא שמחמת הפרת הבעל שנעקר הנדר ודו"ק. ובסוף הסוגיא גבי הריני נזיר ואת דבעי למימר דאינו יכול להפר משום דמיעקר עקר ועובר בבל יחל היינו טעמא משום דהיא נודרת אחר שאמר הבעל כן. ונמצא שאם לא תדור על דעתו לא יוכל להפר. וע"כ אינה נודרת על דעתו שלא יהא יכול להפר. משא"כ בתחילת הסוגיא שנדרה קודם שאמר בעלה ואני. ונמצא שאז הי' ביד הבעל להפר ונדרה על דעתו ואף אח"כ יכול להפר ודו"ק: ג) יש להבין מ"ש הש"ך בספר נקה"כ ליישב פסק הרמב"ם דבאומר ואת אין יכול להפר ובאומר ואת מאי יפר ואף נדרו בטל. וכתב הוא הטעם דהתם הוא ממש תולה בנדרה והכא הוי כתולה נדרו בנדרה. ואין לזה הבנה דסוף סוף כיון שמבטל בזה נדרו עובר בבל יחל כמו ברישא כשאומר ואת שאסור לבטל נדרו: