אבני נזר יורה דעה שיט

להפר ביום שלאחריו. כ"ש דלא מקרי ידיעה שיוכל להפר בידיעה זו ודו"ק היטב. וא"כ כיון שהרמב"ם סובר דיכול להפר אחר השאלה על ההקם אפי' ביום שאחר שמיעה כ"ש שאינו יכול להפר קודם שנשאל: ז' ונראה דאפי' לדעת הר"ן דאינו יכול להפר ביום שאחריו היינו טעמא משום שהי' יכול להפר קודם שהקים וכמו בגירושין שאינו יכול להפר האב ביום שלאחריו אף דשתיקתו לאחר הגירושין לא מעלה ולא מוריד. ה"נ כיון שהי' יכול להפר קודם שהקים חשיב יום שאחריו יום שאחר שמיעה. וראי' לזה ממ"ש בהגהות אשר"י פרק המדיר דאם נדרה היא והקים לה הוא יום אחד יקיים שמא ימצא שאלה על ההקם ואח"כ יוציא ויתן כתובתה. וקשה הלא יכול להפר עתה ואח"כ ימתין שבת אחת או שתי שבתות שמא ימצא פתח אלא ודאי דאינו יכול להפר בשמיעה. ואף דהגהת אשר"י ס"ל דאינו יכול להפר ביום שאחריו. וזה ראי' ברורה ואף דכתב הרשב"א וכן פסק בש"ע סימן רל"ד סעי' ב' דאם הקים ולא ידע שהוא לשון הקמה ואח"כ הפר ונשאל אח"כ דמועיל הפרתו למפרע. התם לפי דעתו הי' יכול להפר שהרי סבר שאינו לשון הקמה, ולפי האמת שאינו יודע הי' יכול להפר שהרי נשאל אח"כ והוה שמיעה. משא"כ היכא שידע שהקים ולא ידע שיכול להפר שהרי לא ידע שישאל אח"כ אינו יכול להפר כנ"ל: ח) ואין להקשות לפי זה בהא דאמרינן בש"ס דאם אמר קיים ליכי שני פעמים ונשאל על הראשונה שהשני' חלה עליו. והא אמרינן לקמן דכל שאינו יכול להקם אינו יכול להפר משום דכתיב אשה יקימנו ואשה יפירנו. וכמו כן נימא להיפוך דכיון שאינו יכול להפר אינו יכול להקים והרי כל זמן שלא נשאל על ההקם אינו יכול להפר והאיך יוכל להקם. וכן מבואר מדברי הט"ז ס"ק כ"ה. דז"א דהא אמרינן לקמן דאפי' למ"ד אין בעל מיפר בלא שמיעה. מ"מ אם אמר לכי שמענא ושמע אח"כ חלה הפרה למפרע. וה"נ אם נשאל אח"כ חלה ההקמה למפרע ואף שלא אמר לכי שמענא הלא כל הקמה פעולתה שלא יוכל להפר אחר ששמע שקודם ששמע שיהא יוכל להפר הקמה למה לי והוי כאילו אמר בפירוש לכי שמענא משא"כ אם שמע למחר לא חלה הפרתו למפרע שהרי לא אמר לכי שמענא. ולשיטת הר"ן שאינו יכול להפר למחר אינו מועיל אף אם יאמר לכי שמענא. שהרי בעי שישמע בעת שיכול להפר רמ"ש הר"ן דאם שמע האב אחר שנשאת לא מהני הפרתו למפרע. ובזה צדקו דברי הגהת אשר"י שאינו יכול להפר עתה לכי שמענא וימתין אח"כ. ותו לא מידי: סימן שד א) בגמ' (ס"ט.) בעי רבה קיים ליכי ומיפר ליכי בבת אחת מהו. ת"ש דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. הקשה הרא"ש דהא אמרינן (בתמורה כ"ה.) הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים אם לכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין ונראה לפמ"ש רש"י בקידושין (נ"א.) על קושיית הגמ' והרי תודה דליתי' בטעות וליתי' בזה אחר זה ותנן תודה ששחטה על שמונים חלות כו'. פירש"י דתודה ליתי' בטעות דקי"ל הקדש טעות לא שמי' הקדש. וכיון דתמורה איתי' בטעות כדאיתא שם בנזיר שפיר הוי בבת אחת אע"ג דליתי' בזה אחר זה: ב) דעת הרמב"ם דהוי קיום. והקשו עליו דלפי סברת רבה ראוי לומר ששניהם אינם חלין וראיתי להפנ"י בקידושין שכתב שהרמב"ם פסק דלא כרבה כיון שאמר זה לטעמא דרב ואנן קי"ל כשמואל. ויש לתמוה עליו דהא הרמב"ם פסק בתודה ששחטה על שמונים חלות דלא קדשו ארבעים מתוך שמונים וע"כ הוא כרבה. דאל"כ אפי' אמרת דלקרבן גדול קמכוין יתקדשו ארבעים ג) והנלפע"ד דהנה צריך להבין מאי תיבעי לרבה הלא הוא עצמו אמר דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ונראה דהנה הרמב"ם פסק דבהקדש ותמורה לא מהני חזרה תוך כדי דיבור והש"ך בחו"מ סי' רנ"ה הקשה עליו מסוגיא דב"ק (דף ע"ג דהקשה לר"י דס"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי אמאי אם כנמלך הרי זו תמורת עולה עיי"ש: ד) ונ"ל דהנה בסוגיא זו יש לדקדק דמשני תרי תוך כדי דיבור הוה חד כדי שאילת שלום תלמיד לרב וחד כדי שאילת שלום רב לתלמיד כדי שאילת שלום תלמיד לרב הוא שלום עליך רבי ומורי עיי"ש. והרמב' בפרק ב' מהלכות שבועות כתב דכדי דיבור הוי כדי שיאמר שלום עליך רבי והשמיט תיבת ומורי. ונראה דקשיא לי' להרמב"ם קושיית התוס' דלמ"ד כדי דיבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב האיך יפרנס דברי ר"י. ועוד שהתוס' שם כתבו דאף אם כמתכוין צריך שיהי' בתוך שאילת שלום תלמיד לרב. דאח"כ אינו יכול לפרש דבריו. וכנמלך פירוש שאמר אחר כדי דיבור ואז אינו מועיל אפי' מתכוין לכך מתחלה. וקשה דהא בזבחים (ל':) ר"מ סובר מדהוה לי' למימר תמורת עולה ושלמים ש"מ מהדר קהדר בי' ור' יוסי אמר סבר אי אמינא הכי הוה חצי' עולה וחצי' שלמים ואינה קריבה עיי"ש. והוא תמוה דלמה לי סברא זו. הלא אפי' מתכוין לא מהני רק בתוך כדי דיבור ואז נמלך מהני וצ"ע לשיטתם: ה) ע"כ סובר הרמב"ם דהנה בשבועות שתים אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו עיי"ש. ותוכן הסוגיא דשמואל סובר דבכל מקום לא מהני גמר בלבו רק בתרומה וקדשים ור"ש סובר דאף בשבועה מועיל גמר בלבו אבל גמר בלבו להוציא לא מהני עד שיוציא ומפיק לה מקרא. ונראה דבהקדש אם גמר בלבו להוציא לר"ש י"ל דלא מהני כיון שמצינו חילוק בין גמר בלבו סתם בין גמר בלבו להוציא א"כ אף דרבי קרא בהקדש דגמר בלבו מהני. מ"מ גמר בלבו להוציא לא שמענו אבל לשמואל אפי' גמר בלבו להוציא מהני דהא חזינן דלרב ששת בעי קרא דגמר בלבו לא מהני ולשמואל דליכא קרא מנ"ל: ו ובזה יתפרש דברי הגמ' בב"ק הנ"ל דר' יוסי דאמר דנמלך לא מהני היינו טעמא דלית ליה כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהוי ארבעה תיבות. וממילא אפי' אמר לאלתר תמורת שלמים לא מהני שהרי כבר חל תמורת עולה משעה שגמר בלבו להוציא. ומאז הוי לאחר כדי דיבור אבל אם נתכוין מעיקרא לכך מהני דנמצא שלא גמר בלבו מעולם שיהי' תמורת עולה לבד. ולגבי דבריו שבפה הוי תוך כדי דיבור. ולפי זה ניחא אף למ"ד כדי שאילת שלום תלמיד לרב דלדידי'