אבני נזר יורה דעה שטו

נמי ביו"ט. ומשני האי תנא איסור כולל לית לי' וא"כ אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה. ואין לאו דבל יחל למאן דלית לי' איסור כולל אלא בשבועה. או בנדר. דאף דאית בי' לאו דמעילה. מ"מ אין איסור בל יחל נצמת מחמת לאו דמעילה. כנ"ל אות ג' והוי איסור בבת אחת. אבל בהקדש שאיסור בל יחל נצמח רק מחמת לאו דמעילה. אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה למאן דלית לי' איסור כולל לפי דברי תוס' רי"ד הנ"ל. ועוד דלאו דמעילה שקודם בהכרח חשיב קודם: ח) העולה מזה דבהקדש היכא דליכא לאו דמעילה ליכא נמי לאו דבל יחל. ולכאורה קשה על זה דהא מופלא סמוך לאיש אינו עובר על לאו דמעילה דלא אתרבי רק לבל יחל ולא למעילה. וכיון דליכא גבי' לאו דמעילה. ממילא אין בו לאו דבל יחל בהקדש. וצ"ל דקטן באמת עובר על לאו דמעילה. ונהי דאין מענישין אותו מ"מ חשיב עבירה. דהא בסנהדרין (כ"ה:) חשיב קטן שעבר תקלה דמזיד הוא ומיחס דחס רחמנא עליו שלא להענישו. נמצא כשנהנה המופלא הסמוך לאיש מהקדשו שהוא חשיב חילול דברו במה שעבר על לאו דמעילה. אלא שאין מענישין אותו. וכיון שחילל דברו לוקה על לאו דבל יחל שהמופלא נתרבה לו: ט וזה השמיענו ר"ה במה שאמר הקדיש ואכלו ולא נקט בנדר. שאם הי' אומר בנדר לא היינו יודעין בהקדש. די"ל כיון דלית בי' לאו דמעילה במופלא. ממילא אין כאן בל יחל כנ"ל. והשמיענו ר"ה שגם בהקדש יש בי' במופלא לאו דבל יחל. ומיושב הקושיא א'. ובזה מיושב קושיא ב'. דלמה צריך קרא למעט ממעילה מהיכי תיתי לחייבו. ולהנ"ל י"ל משום דאתרבי לבל יחל. יש לומר דאתרבי כל מקום שהגדול עובר בבל יחל. גם המופלא עובר. וכיון שהגדול עובר בהקדש גם המופלא עובר. ואם לא הי' בו מעילה לא הי' בו בל יחל כנ"ל. הוה אמינא דמזה מוכח שגם למעילה אתרבי. קמ"ל זה הדבר ומסייע לר"ה. דלפי האמת אף דנתמעט מקרבן עובר בבל יחל. ומשום דקטן שעובר עבירה אף שאין מענישין אותו. מ"מ עבירה הוא ושפיר הוי חילול: י) אך נראה שדין זה אם קטן שעבר על לאו אם נחשב עבירה אלא שאין מענישין אותו. או לא נחשב עבירה כלל. תלוי באיבעיא דיבמות (קי"ד) קטן אוכל נבילות אי מצווין להפרישו. שאם מצווין להפרישו ש"מ דעבירה הוא אלא שאין מענישין הקטן דחס רחמנא עליו לחושבו כאילו עבר באונס. ומ"מ גדול הרואה מחויב להפרישו כיון דעבירה הוא. אך אם אין מצווין להפרישו ש"מ דלא נחשב עבירה כלל. ולפי זה למדין דר"ה סובר ב"ד מצווין להפרישו. ובזה מיושב הקושיא ד' בהא דמקשה הש"ס ואי מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא. דהא לדעת התוס' שייך חיובא דרבנן בקטן שהגיע לחינוך. ולפמ"ש ניחא דהא בפרק חרש דאפי' למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו באיסור דרבנן מודה דאינו מצווה להפרישו. ולא נחשב איסור כלל. ושוב אין כאן בל יחל שיהיה הקטן מוזהר עליו כיון דאין כאן מעילה רק מדרבנן. דמן התורה לא חל ההקדש כלל. ובמעילה דרבנן כשהקטן עושה אין כאן איסור. וה"ה כשהמופלא סמוך לאיש עושה כיון דלא אתרבי למעילה. ואף מדרבנן. וכיון דאין כאן איסור. שוב לא הוי חילול דבריו כשנהנה מן הקדישו. ואף מדרבנן אינו עובר בבל יחל: יא' ובזה מיושב הקושיא ג' דמה מקשה הש"ס ש"מ מצווין להפרישו. הא י"ל שמוזהרים שלא ליתן בידים. ולמה שכתבתי אי אין מצווין להפרישו. אין כאן איסור מעילה על הקטן ולא הוי חילול דבריו כיון שאין כאן איסור מעילה כנ"ל. מה אמרת הא אחרים עוברים. במה שנתנו לו. וא"כ באכילת הקטן אחרים עוברים. ואכתי חילול דבריו שנעשה איסור שנצמח מחמת ההקדש לאחרים. וכמ"ש הרמב"ם במדיר אחרים מנכסיו והמהנה לאחרים עוברים בבל יחל. ליתא דהא הרמב"ם כתב בספר המצוות דוקא בג' רגלים דאיכא בל תאחר עובר בבל יחל אבל ברגל אחד שעובר בעשה ליכא לאו דבל יחל דאי אפשר שמחמת שעבר על עשה הקל יצמח מזה ל"ת התמורה. ה"נ בשביל שעברו אחרים על הזהרת גדולים על הקטנים שאינו לאו גמור. לא יצמח מזה לאו דבל יחל גמור. ומוכח דמצווין להפרישו. ומסייע לר"ה במה דס"ל דמצווין להפרישו: יב' ובאמת עיקר קושית הש"ס לסייע לר"ה היינו דמר"ה מוכח דחשיב איסור מעילה לקטן אף דלא אתרבי למעילה. והם לא ס"ל הכי כיון דקי"ל אין מצווין להפרישו. והקשה לסייע לר"ה דחשיב איסור לקטן. אבל במה דס"ל לר"ה כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל אין קושיא אם באמת הלכה כן. רק במה דמוכח מדבריו דמצווין להפרישו. ובאמת אין הלכה כן. וע"כ קאמר ש"מ מצווין להפרישו. ואכתי תסייעי' לר"ה. ומשני שאכלו אחרים. והיינו שהאכילם. דבאכלו מעצמם ליכא בל יחל. רק בהאכילם דאיכא בל יחל לדידי' כר"ה בהא דחשיב חילול דברו. מאחר שע"י שהאכילם האחרים עוברים בלאו דמעילה שמחמת נדרו וכמו בנדר כשהאכיל לאחרים שאסרו עליהם עובר בבל יחל ולעולם אין מצווין להפרישו ולא חשיב איסור לקטן ואם הקדיש ואכל אינו לוקה כיון דליכא מעילה ממילא ליכא בל יחל כנ"ל. ואין ראי' דמצווין להפרישו: יג) וממילא מיושב קושיית התוס' דלוקי שעבר בעצמו לאחר שהגדיל דזדון שבועה לא מתוקמא אלא בכה"ג. ולמה שכתבתי גם זדון שבועה מוקמי שאכל בעצמו קודם שהגדיל. דבאמת ס"ל בהא כר"ה דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. רק בהקדיש ואכל לא ס"ל כר"ה כיון דליכא מעילה. ממילא אין כאן חילול כנ"ל. וכיון דקי"ל אין מצווין להפרישו ע"כ מיתוקמא ברייתא שהקדיש ואכלו אחרים. מוכח דהלכה כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. רק בהקדיש ואכל. כיון דלא אתרבי למעילה ממילא ליכא בל יחל. אבל בהאכיל לאחרים כיון דגבייהו איכא מעילה הוא עובר בבל יחל. ולפי זה הא דממעט מקרבן מעילה. היינו לדידי' דלא למעול משום שהאכיל לאחרים. דגבי מעילה חייב על שהאכיל לאחרים כדאיתא בפרק הנהנה אכילתו ואכילת חבירו מצטרפין קמ"ל דלא אתרבי למעילה: יד) ועתה נבאר דברי הרמב"ם שכתב נדרו נדר והקדישו הקדש אעפי"כ אם חיללו נדרם או נשבעו והחליפו אין לוקין עד שיגדילו. ולפי מה שהבין המל"מ בדעת הרמב"ם שפסק דלא אתרבי לבל יחל הי' לו להרמב"ם לומר אין לוקין אלא אם חיללו