אבני נזר יורה דעה שיד

דלא אתרבי רק לבל יחל. ג'). במה שהקשה הש"ס למה דמשני לאותם המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווים להפרישו הא י"ל למוזהרין עליו שלא להאכילו בידים. ד'). הא דמקשה הש"ס אי מופלא הסמוך לאיש דרבנן איסורא נמי ליכא ופרש"י דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא. וקשה מקטן שהגיע לחינוך, ורש"י לשיטתו (ברכות מ"ח) דאין חיוב על הקטן רק על אביו המוזהר עליו לחנכו. אבל להתוס' החולקים עליו שם קשה. ה'). קושיית התוס' בהא דמשני שהקדיש ואכלו אחרים דאמאי לא מוקי לה שאכל הוא עצמו לכשיגדיל דזדון שבועה לא מיתוקמא אלא כשאוכל הוא עצמו. ו'). תמוה להרמב"ם דהמדיר אחרים אין אחרים עוברים בבל יחל רק אם הנודר האכילו. א"כ ברייתא דתני לבל יחל לא מיתוקמא באכלו אחרים מעצמם רק בהאכילו המופלא הסמוך לאיש ועובר המופלא בבל יחל. וא"כ אכתי איכא סיוע לר"ה ולא משני מידי. (והר"ן בנדרים באמת השיג על הרמב"ם מסוגיא זו] ז'). ר"ה דאמר הקדיש ואכל לוקה משום בל יחל. הרי דבהקדש עובר בבל יחל. וכן מוקי הש"ס ברייתא דתני בה לבל יחל בהקדיש. א"כ קשה הא דיש חורש תלם אחד ועובר בשמונה לאוין החורש בשור וחמור והם מוקדשין. וחשיב שם מוקדשין לאו דמעילה ולאו דלא תעבוד בבכור שורך. והאיכא נמי לאו דבל יחל. ואפי' להרמב"ם דאינו עובר בבל יחל רק הנודר בעצמו. וה"ה בהקדש המקדיש. אכתי קשה דמשכחת תשעה במקדיש עצמו. ובמס' מכות הקשה הגמ' כמה קושיות ולחשוב נמי כו' ומשני לכולם. וקשה ולחשוב נמי במקדיש עצמו. ח'). לשון הרמב"ם פרק י"א מהלכות נדרים הלכה ד' זה לשונו ודבר זה שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר אעפ"י שנדרו נדר אם חללו נדרו או נשבעו והחליפי אין לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות הלכה ה' הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה. וקשה דבהלכה ד' התחיל בהקדש ונדר. וסיים בנדר ושבועה ושייר הקדש. והו"ל לומר ג"כ או הקדיש ונהנה אין לוקין עד שיגדילו. ט'). למה דמסיק הש"ס דברייתא בהקדיש ואכלו אחרים. א"כ הא דממעט ממעילה נמי באכלו אחרים. ומוכח דין חדש דאין חייבין על הקדש מופלא הסמוך לאיש משום מעילה. ולמה לא הביא הרמב"ם דין זה לא בהלכות נדרים. ולא בהלכות מעילה. וכבר הקשה זה המל"מ ולא תירץ כלום: ג) וליישב כל זה נראה דהנה לכאורה אינו מובן הא דהקדיש ונהנה עובר בבל יחל. בשלמא נדר. זה עצם הנדר שיאסור עליו. ובשעשה מה שנאסר עליו הרי חילל דבריו. אבל עצם הקדש שיהי' לגבוה למזבח או לבדק הבית. וכשנהנה עובר לאו דמעילה. אבל במה חילל דבריו. שהוא לא אמר כלל שלא יהנה. ואין לומר דכיון שהקדישו ליתנו לגבוה והוא אכלו הרי באכילתו ביטל נתינתו וחילל דבריו מליתנו לגבוה. דא"כ דהאיסור מה שלא נתנו לגבוה הוה לאו שאין בו מעשה כמ"ש התוס' שבועות (ב'.) דנשבע על הככר לאוכלו והשליכו לים הוה לאו שאין בו מעשה. והיינו משום דהשלכה אינו עצם האיסור. ואם לא הי' משליכו ולא הי' אוכלו ג"כ הי' עובר. וה"נ אין אכילתו החילול רק מניעת הנתינה ודו"ק. וכן משמע בברכות (דף כ':) בהמוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק משום דאין חכמה כו' והקשה הש"ס מהולך לשחוט את פסחו שמטמא למת מצוה ותירץ שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שוא"ת שאני. ואף שע"י שמטמא עצמו שוב אי אפשר לו לעשות הפסח ומבטל מצות פסח במעשה. ומוכרח לומר כיון דזה אינו עצם האיסור שאם לא יטמא ולא יעשה פסח ג"כ עובר לא חשיב מעשה. וה"נ בזה: ד) וצ"ל לפמ"ש מהרי"ט דאיסורי נזיר המתפיס בהם חשיב מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור שהוא לא אסר עליו יין ותגלחת וטומאה. אלא שהתורה אסרה דברים אלו לנזיר כמו שאסרה על כהנים דברים יתרים. וכשאומר הריני נזיר הוא מתקדש כמו הכהן. ושוב חל עליו האיסור תורה. והנה בריש נדרים שהנזיר ששותה יין עובר גם בבל יחל.. וע"כ כיון שעבר מה שנאסר מחמת דיבורו [אף שהוא לא אסר אותם] חשיב חילול דיבורו. ה"נ כיון דמחמת הקדשו נאסר בלאו דמעילה. כשעשה מה שנאסר מחמת הקדשו חשיב חילול הנדר: ה) ונראה שמכאן יצא להרמב"ם מה שכתב בס' המצות דהמאחר נדרו עובר בבל יחל. והרמב"ן חולק עליו דבל יחל אינו עובר רק אם לא שילם כלל. אבל באיחור לבד עוד לא חילל דברו. שהוא לא אמר ליתנו בתוך ג' רגלים. ונראה שהרמב"ם למד זה מדברי ר"ה. מדעובר בהקדש על בל יחל דברו. אף שהוא לא אמר שלא יהנה רק שיתננו לגבוה. מ"מ כיון שעבר על הלאו שנצמח מחמת דיבורו עובר בבל יחל. ה"נ אם איחר נדרו כיון שעבר על בל תאחר הנצמח מחמת נדרו חשיב שחילל דברו ועובר בבל יחל. והרמב"ן שחולק עליו לטעמי' בחי' למכות שהביא ירושלמי דנשבע על ככר וזרקו לים הוי לאו שיש בו מעשה. וא"כ יש לפרש דברי ר"ה משום שאכל ואי אפשר לתתו עוד לגבוה. זה חילול הנדר. והרמב"ם ס"ל כתוס' הנ"ל. ולדידהו הגי' בירושלמי מהופכת ושפיר יש ראי' מר"ה דאם איחר נדרו עובר בבל יחל: ובזה נבא ליישב הקושיא ז' מיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. הא עובר נמי בבל יחל. ולפמ"ש י"ל דהנה לאוי דבל יחל ודמעילה לאוין נפרדים המה. דבל יחל איתא גם בשבועה אף דאין בו סרך הקדש. ולאו דמעילה איתא גם באימורי בכור לאחר זריקת דמים אף שאין בו שום דיבור. רק שהם שני איסורים באים בבת אחת בשעה שהקדיש. וקשה הא התוס' רי"ד הקשה בכל איסור בבת אחת נימא כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ותירץ דא"כ שניהם לא יחולו ויהי' היתר. וזה שקר ע"כ חלים שניהם עיי"ש. וא"כ בהקדש דלאו דבל יחל נצמח מלאו דמעילה. (כנ"ל אות ד') אי אפשר לומר דלאו דמעילה לא יחול מחמת לאו דבל יחל. דכל זמן שלא חל לאו דמעילה אין כאן לאו דבל יחל. ואי אפשר ללאו דבל יחל לעכב על לאו דמעילה מלחול. וכיון שבהכרח חל לאו דמעילה. שוב נאמר אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה. ואיך אמר ר"ה הקדיש ואכלו לוקה משום לאו דבל יחל. וכן בשמעתין דמוקי ברייתא בהקדיש ואכלו אחרים ותני בה לבל יחל: ז) אך לק"מ דאיסור בל יחל הוי איסור כולל אם לא יתן ההקדש לבדק הבית דאז עובר בבל יחל לבד. ומיגו דחל איסור בל יחל בשעת הקדש לענין זה חל נמי על נהנה. והשתא ניחא מתניתין דמכות. דהא שם במכות מקשה ולחשוב נמי האומר שבועה שלא אחריש בין בחול בין ביו"ט מיגו דאיתסר בחול איתסר