אבני נזר יורה דעה שט

השעבוד. וצ"ל דאף שיש לבעל זכות במלבושים לאחר שיתפרד הזוג. מ"מ זכות זה אינו ברשותו שהכסות ביד האשה. ואינו דומה לפקדון דכשרוצה מביאם לביתו. משא"כ הבגדים כיון שאינו יכול להוציאם מידה חשבינן אינם ברשותו. ובאינו ברשותו גם זכותו אינו יכול להקדיש כדברי תוס' קידושין בשם ר"מ הנ"ל: טז) ולא תקשי לך דברי רמ"א סי' צ"ט הנ"ל דאיך חל ההקדש לאחר שמתה הא הוי דשלב"ל. לק"מ דהא כתב בשטמ"ק ב"ק (ל"ג.) ד"ה ולרע"ק קדיש דהקדיש נגזל ואח"כ בא ליד הנגזל חל ההקדש למפרע. וע"כ כשמתה חל ההקדש למפרע אם הי' מקדישם לאלתר. מ"מ אין היתר זה ברור דאינו רק לר"ת דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד. ואף לר"ת יש לדחות דבגדים שעשוים לכלות טרם יצאו מרשותה חשיב שעבוד דידה קנין הגוף: יז) מ"מ בנ"ד דנדר שניהם לא הי' ביחד דשמיעתו לא הי' בשעת שנדרה רק אחר זמן ובשעה שנדרה לבד לכלה לא חל נדרה. דאין לה זכות רק שתתקשט בהם היא עצמה להתנאות ובטל נדרה מכל וכל ובשעה ששמע לא נדרה היא. ואפי' היתה שם והי' דעתה ליתן לכלה מ"מ לא נדרה אז. ובודאי חשבה שנדרה חל תחילה ולא נתכוונה לידור מחדש הוי נדר דידי' לחוד שג"כ לא מהני: יח) ולא דמיא להא דסי' צ' סעיף ט"ז מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מהאיש תחילה בין שלקח מהאשה תחילה מכרם קיים. ולא אמרינן בלקח מאיש תחילה לדעת ר"ת סעיף י"ג מכר בנכסי מלוג הוא עצמו יכול לבטל המקח נמצא שבטל מכירתו אז. וכשחזר ולקח מן האשה הא מכירתה לבד לא מהני וכן להיפוך בלקח מהאשה תחילה לדעת י"א בסעיף ט' אף בחיי' הבעל מוציא הקרקע בלא דמים. מ"מ כשחזר ולקח מהבעל מהני: יט) שאני התם דכשלקח מהבעל תחילה מה שמכר בטל אז. הטעם מפורש ברא"ש ב"ב (נ') בשם הר"י שבטלו המקח לאלתר שאין זה כבודה שיהי' נכסי' מכורים בחיי' אם תמות בחייו. אבל אם קנה אח"כ ממנה. ע"ז לא היתה התקנה. כיון דאז המכר חל לגמרי. וזה מצינו בכמה מקומות בתק"ח דלאחר שעבר התקנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה כלל. כהא דכתובות (נ"ט) דאלמוה רבנן לשעבודי' דלא נקדוש מהשתא. מ"מ לא חשיב דשלב"ל. דלגבי אחר שיגרשנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה. וכן בע"א בשטר דלא חשיב שטר ואינו מחייב שבועה. מ"מ כשחותמים שנים ואחד לא נתקיים כיון דקיום שטרות דרבנן דיינינן לגבי השני כאלו לא היתה התקנה להצטרך קיום. וה"נ כשלקח אח"כ ממנה דיינינן כאלו לא היתה התקנה מעולם שיהי' מכרו בטל, וכן להיפוך כשלקח מהאשה תחילה לדעת רא"ש. הבעל יכול להוציא הנכסים תיכף משום דהבעל לוקח ראשוו. וכשמוכר הוא אח"כ חל המכירה ממנ"פ שאם הוא לוקח ראשון חל מכירתו. ועיין בסוף פרק יש נוחלין דעשאוהו רבנן כלוקח ועשאוהו כיורש דטבא לי' עבדי לי' ע"ש. משמע דכשרצה הבעל הוא כלוקח ומוציא הנכסים מיד הלקוחות. ואם אינו מוציא ומוכרם ג"כ. הא לא רצה שיהי' לוקח וחל מכירתה ג"כ. באופן שאין מהא דמכרו שניהם בנכסי מלוג ראי' לסתור סברתינו דנדרה בטל בשעה שהקדישה ולא חל אח"כ בשעה שהקדיש: כ) דומה לזה כתב הש"ך סי' רנ"ח באשה שנשבעה שני פעמים על דבר אחד דאין שבועה שני' חלה. אף אם הפר הבעל הראשונה אין השבועה שני' חלה. הרי דכיון דשבועה שני' בטלה מעיקרא אינה חלה גם אח"כ. ה"נ בנ"ד דכיון שבטלה מעיקרא בשעה שנדרה לבד גם אח"כ כשנדר הבעל לא חלה גם אח"כ: כא) ואין לדחות דהתם הטעם משום דשלב"ל ואפי' נשבעה בפירוש שיחול לאחר הפרה לא יחול משום דכיון שלא יוכל לחול על עכשיו לא יוכל לחול על אח"ז. משא"כ בנ"ד כשם שאם הי' מקדישם שניהם עכשיו הי' מועיל. כמו כן אם הי' מקדישים שניהם על לאח"ז פשיטא שחל. וע"כ הקדישה סתם חל לאח"ז בשעת שתיקת הבעל. וא"ל דהתם נמי הא בידה לישאל על שבועה ראשונה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. י"ל מי יימר דמזדקקי לי' תלתא. ואף לדעת רשב"א וריטב"א ריש פרק האשה רבה דנדרים דסגי בהדיוטות והדיוטות שכיחי לא אמרי' מי יימר. בידו לא מהני רק אם בסוף נעשה כן כגון האומר פירות אלו יהי' תרומה לכשיתלשו ונתלשו אמרי' הואיל ובידו לתולשן ואח"כ באמת נתלשו. אבל הכא בידה לישאל ולבסוף לא נשאלה רק שהפר לה בעלה בכה"ג לא מהני. וכן תי' בחי' רמב"ן כתובות הנדפס בחי' רשב"א ובאמת הוא לרמב"ן] בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו על קו' תוס' שבידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ותי' רמב"ן כיון שלבסוף לא אמרה: כב) אך הא ליתא. דהא מפורש פרק אעפ"י ופרק אלו נדרים דאדם אוסר דשלב"ל על עצמו בקונם וה"ה בשבועה. מעתה אם נשבעה וחזרה ונשבעה שיחול לאחר שיפר לה בעלה על שבועה ראשונה חלה שבועה שני'. ומ"ש הש"ך שאין שבועה שני' חלה לאחר הפרה. משום שנשבעה סתם ובטלה השבועה אף לאחר הפרה לא חל: כג) ויש לפקפק עוד בזה ולומר דהתינח אם הי' נודרים סתם. והי' המשמעות ליתן תיכף. אך מאחר שהנדר הי' אם יקום מחליו. ואיתא בגיטין באומר אם אינו חל למפרע רק בעת קיום התנאי. והיינו בנ"ד לאחר שקם מחליו. נמצא שבשעת חלות הנדר כבר נדרו שניהם וחל הנדר: כד) אך נראה דהא ליתא דהא כתב הר"ן שבועות (כ"ח.) דהיכא דאיכא אומדנא שכוון מעכשיו דיינינן לאם כמעכשיו. והיינו משום דאם שתי לשונות במשמע משמע מעכשיו ומשמע לאח"ז כדאיתא בגיטין (ע"ב.) [ע"כ באומדנא כל דהוא ע"ש בר"ן דאין אומדנא מעליא רק משום דמשמע ג"כ מעכשיו באומד כל דהוא מכרעינן דכוונתו מעכשיו] וה"נ בנ"ד שכוונת הנודר שעי"ז יתרפא החולה כמו שלמדו במדרש מיעקב שאמר אם יהי' אלקים עמדי וגו' עשר אעשרנו לך. וא"כ בוודאי כוונתו שיחול הנדר מעכשיו. שאם לא יחול עד אחר שיתרפא וקודם שנתרפא לא חל הנדר איך יועיל לו שיתרפא ועדיין לא חל כלל (ואינו דומיא דיעקב שקיבל על עצמו חיוב. ובזה פשוט שחל תיכף כמו המחייב עצמו לפרוע לאח"ז דטורף מלקוחות מזמן שנתחייב] א"ו כוונת הנודר לחול מעכשיו וכיון שאז לא חל בלי הסכמת הבעל גם אח"כ לא חל: