אבני נזר יורה דעה שח

סק"ג. ובאמת כי מסתבר כב"מ שהרי מתנה נתן לה רק שתאמר שלא נתנם לה רק להתנאות בהם לפניו. אבל כל זמן שהיא תחתיו הם שלה. וכן גרושה ותכשיטי כסף וזהב שלעולם שמין. היינו בלא נתן מתנה רק שלקחם עבורה בזה אמרי' דוקא בגדים שעשויין לבלות הקנם לה לגמרי כל זמן שהיא תחתיו. אבל תכשיטים לא נתנם לה רק כל זמן שלא יצטרך להם. וכן הטעם בתשו' הרי"ף. אבל מתנה שאם לא הי' תכשיטין הי' שלה לגמרי [כנכסי מלוג] רק משום שהם עשויין להתקשט אמרינן שלא נתנם לה רק כל זמן שהיא תחתיו. אבל כ"ז שהיא תחתיו שוב הם שלה. ואם תאמר שאם ירצה יוכל למוכרם אינו רק שאלה ולא מתנה] וכיון שיש לה זכות בהם ללובשם כל זמן שהיא תחתיו שוב יהי' דומה לאחד מאחין שנתן מתנה לאחד מתפיסת הבית ואחרים שתקו כנ"ל: ח) מ"מ לדעת הרא"ש בתשו' הביאו הטוח"מ סי' רי"ב דגמר בלבו בצדקה לא מהני דדברים שבלב אינו דברים ואמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו [דכתיב לבטא בשפתים. ה"נ כתיב בפיך זו צדקה] ע"כ. א"כ מה בכך דשתיקה כהודאה וידעינן שכך גמר בלבו. הא בצדקה לא מהניא גמר בלבו. ואף דבקנין נמי דברים שבלב אינם דברים. מ"מ מהני שתיקה כהודאה. והיינו משום דהוי דברים שבלב דמוכחין. מ"מ נדר גרע. דבשלמא קנין. מעשה קנין הוא הקונה וכיון שמוכח שמתרצה. המעשה עושה קנין. משא"כ נדר ושבועה הדיבור הוא העושה הנדר ושבועה. וכיון שאינו מדבר אינו כלום דכתיב לבטא בשפתים. בפיך. ותדע דאפי' שבועה בכתב כתבו הפוסקים דלא מהני ואף דודאי ידעינן שכך חושב בלבו וזה פשוט: ט) אך הא דרא"ש דבצדקה לא מהני גמר בלבו. סותר דבריו שבפסקיו פ"ק דתענית. דשם כתב דגמרינן מהקדש דכתיב כל נדיב לב עולות. ומ"ש בתשו' דחולין מקדשים לא גמרינן לפענ"ד איננו טענה דרש"י פי' פסחים (מ"ה) חולין להחמיר לא גמרי' מקדשים דדיני קדשים להיות חמורין. וזה במה מצינו דבטעמא תליא מילתא והיכא דאיכא פירכא פרכינן. וע"כ פרכינן מה לקדשים שכן אמורין. אבל היקש דלאו בטעמא תליא מילתא ואין משיבין על ההיקש. מה נ"מ בין קל לחמור וע"כ דבריו שבפסקיו עיקר (וכן פסק רמ"א יו"ד ס"ס רנ"ח] ואין לומר עוד דאיך נלמוד צדקה בהיקש שיועיל מחשבת הלב כיון דכתיב בהדיא בפיך. דהתינח אם בקדשים לא הי' כתוב כן. אבל הא בקרבנות ג"כ כתיב מוצא שפתיך וילפינן מכל נדיב לב שמחשבה יהי' כמו בשפתיו. שוב נלמוד לזה בצדקה בהיקש דגמר בלב יהי' כהוציא בפיו: י) אך גוף ההיקש צדקה לקרבנות הוא איבעיא פ"ק דנדרים לענין יד לצדקה ופסק בש"ע יש יד לצדקה וכתב הט"ז דהא ספיקא דאורייתא ולחומרא. והוא כדעת רמב"ן ורא"ש את"ל לאו פשיטותא הוא. ועיין בהה"מ פ"ט מה' טוען ונטען ה' י"ב משמע מדבריו דאף דרמב"ם פסק כאת"ל מ"מ אינו אלא ספק וא"כ הא דגמר בלבו בצדקה מהני אינו רק מספק לחומרא: יא) ובמ"ש דגמר בלבו לצדקה תלוי בבעיא דיש יד לצדקה ניחא ליישב דברי רא"ש בפי' במשנה דרש נדרים בד"ה האומר לחבירו מודר אני ממך וז"ל הנך ידות איננו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכו ניכר שדעתו לידור ומחשבינן לי' כאלו גמר דבריו ובגמ' מפיק להו מקראי. ואע"ג דגמר בלבו אי לא דחשבי' להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו עכ"ל. מבואר מדבריו דהא דצריך קרא לידות משום דגמר בלבו לא מהני. וא"כ קשה מה מבעיא לי' אי יש יד לצדקה. אפי' אין יד. מ"מ חל משום גמר בלבו. אך לפי האמור דאי אין יד גם גמר בלבו לא מהני ניחא. דאי אין יד דלא איתקוש. גם משום גמר בלבו לא מהני. העולה מזה דנ"ד השקלא וטריא בספק נדר: יב) ונבא לעיקר הדין. ולכאורה יש לומר לפי המבואר בתוס' קידושין (נ"ו) בסוף העמוד בשם ר"מ בהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו. וזה לפי שאינו ברשותו. דאפי' שניהם יחד אינן יכולין להקדישו. כמו כן בנ"ד דהיא לבדה אינה יכולה להקדישם [לעניים] שאינם שלה. רק להתנאות בהם בפניו. דלא אקני לה רק למיקם קמי' ואפי' הקנה לה במתנה גמורה כמ"ש הריב"ש ורמ"א סי' צ"ט ולא חל ההקדש מחמתה. והוא ג"כ א"י להקדישם שהם שלה ללובשם כמפורש בפרק נערה במקדש נכסיו דאין לו בכסות אשתו שהם שלה. וכיון שלא חל הה ההקדש מצד אחד מהם לבד. גם מצד שניהם לא יחול כמו בגזל דכיון שאינו חל מכח הנגזל לבד ומכח הגזלן לבד. גם מכח שניהם אינו חל: יג) אך כי מעיינת בה אינו דומה. דגזל שאין נגזל יכול להקדיש מה שהוא שלו ואף זכותו אינו יכול להקדיש. שאלו הי' יכול להקדיש זכותו. הי' כולו להקדש. רק דאף זכותו אינו יכול להקדיש. אף שהגזלן הקדיש ג"כ הא הקדש הגזלן אינו כלום. אבל בנ"ד מה שהאשה אינה יכולה להקדיש לעני משום שאינו שלה לכך ללבוש בהם אחרים. ואין לה זכות לענין זה כלל. וכן הבעל לבד אינו יכול להקדיש משום שאין לו זכות לזה כלל להוציאם מידה ולא עדיף כח הקדש מכח מקדיש. אבל כשהקדישו שניהם. והרי נזמים אלו יד שניהם שולטת בהם. וההקדש יש לו כח שניהם. שפיר חל. ואינו דומה לגזל כלל דגזל אין להקדש אף מה שיש לנגזל המקדיש. אבל מלבושי האשה ותכשיטי' שהקנה לה הבעל. מה שאחד מהם אינו יכול להקדיש. משום דלא עדיף כח הקדש מכח מקדיש. אבל כשהקדישו שניהם יחד והקדש יש לו כח שניהם שיד שניהם שולטת שפיר הנזמים הם להקדש עני לגמרי: יד) וראי' לזה מדברי הרמ"א סי' צ' סעיף י' הנ"ל באשה שנדרה בחלי' מלבושי' לעניים והבעל נתרצה [ומתה. כן מפורש במקור הדין במרדכי] כופין אותו לקיים נדרו. ואי אמרת כשהקדישו שניהם יחד על עכשיו לא חל. גם כשנדרו לאחר שתמות לא יחול דהו"ל דבר שלא בא לעולם. אלא ודאי דנדרו שניהם יחד חל הנדר וההקדש: טו) מ"מ עוד יש לעיין לדעת ר"ת קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד. המקדיש נכסיו למה אין לו בכסות אשתו דהא אין לה רק קנין שעבוד. כמ"ש הר"ן פרק השותפין. דענין שוכר בבית נקרא רק קנין שעבוד כיון דאין קנינו רק לזמן. ה"נ אין זכותה רק כל זמן שהיא תחתיו. וא"כ יפקיע הקדש