אבני נזר יורה דעה שז

ולוקח הפדיון לעצמו ודאי מחויב ליתנו לכהן ולא יהי' כהן כג"ח. נמצא יש לכהנים זכות בו שאם לא ימצא שה לפדותו יהי' כל החמור לכהן. והנה ב"ק (ק"ה:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכפר מי אמרי' עפרא בעלמא כפר לי' כו' ומסקנת דחשיב כפירת ממון הואיל אי מיתביד יתחייב לשלם לו ממון חשיב כפירת ממון אע"ג דהשתא איתנהו. ה"נ חשיב זכות לכהן בכל שווי' הואיל אי לא משכח שה. וכשפודהו בפחות משויו הוא מאנה לכהן. ואף שדחוק קצת ואפשר לחלק בין הא דב"ק. מ"מ טוב לנו לומר כן ולא נחלוק על כל הפוסקים בכרם רבעי כי תירוצו אינו כלום כנ"ל: ל) ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם באיבעיא דמהו לפדות בנדמה שבדיעבד אם פדאו פדוי. וטעם הב"י אינו מובן כלל. ולפמ"ש מיושב היטב דכיון שספק הוא והדין שפודהו והפדיון לעצמו ואין לכהן שום זכות עוד וסגי בפרוטה דלא חמיר מהקדש הרי השה הנדמה כפרוטה. הנה נתבאר שאין דברי הט"א מספקים על דברינו שבתשו' הראשונה. אך אתפלא על מעלתו. הלא הט"א כתב שני תי'. ולתירוץ הא' אף בבא לידי גזבר יכול לפדותו פחות משויו. ולמה נטה לכתוב בשמו רק התירוץ דבעלים יכולים לישאל כדי להשיג עלי ולקפח אותי בהלכה. הוא מחויב לעשות תשובה ע"ז. ואנכי מוכרח לכתוב דברים אלו לקיים הוכח תוכיח את עמיתך: הדו"ש הק' אברהם. סימן רצב לרב אחד. א) בדבר איש א' שחלה חולי כבד והרופאים כמעט אמרו נואש לחליו. ונטלה אשתו נזמי' ומסרתם לאיש אחד ואמרה כי מנדרה אותם עבור כלה עני' אם יקום בעלה מחליו. ולא פירשה אז לאיזה כלה. רק אומרת עתה שדעתה הי' לפלונית קרובתה. אח"כ נתחזקה חליו ונדר גם הוא מאה רו"כ. וכאשר נודע לו מנדר אשתו שתק. ואינו זוכר אם נדרו הי' קודם לשמיעה או להיפוך. וזאת ברור לו שאם הי' אומרים לו בעת נדרו הלא נדרה אשתך נזמי' הי' חוזר מנדרו. וכן להיפוך אם הי' אומרים לו בעת שמיעתו הלא כבר נדרת לא הי' שותק. וזכרונו נוטה יותר כי שמיעת נדר אשתו הי' קודם לנדרו. והאיש קם מחליו. והאיש שקיבל הנזמים החזירם לה כי אמר מה לי להחזיקם תחת ידי עשה אתה בהם מה שתרצה. והכלה שהי' במחשבתה ליתן לה נשאת אח"כ. והאיש כבר שילם ס"ה רו"כ על נדרו לעניים ועוד ידו נטוי' לשלם המותר. והמק הנזמים אומר כי לא קיבלם שיהי' הוא גזבר עליהם שיעשה הוא בהם כרצונו רק מה שתאמר לו היא יעשה ואפי' תרצה לקחתם בחזרה וכן עשה באמת. והנה האיש הנ"ל אבד כל נדונייתו. ושואל דבר הנזמים אולי יש היתר עליהם מחמת שלא הי' רצונו בשני הנדרים יחד: ב) תשובה אפי' הי' שמיעת נדר אשתו מאוחר מ"מ מה שאומר אלו הי' זוכר מנדרו לא הי' שותק. מ"מ צריך שאלה לחכם. ובנדרים אלו בעת צרה הא לא מהני שאלה אפי' ע"י פחח. כמבואר בש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ח. ועוד שהרי דעתו נוטה יותר ששמיעה הי' קודם לנדרו: ג) אך גוף הענין אשתו נדרה והוא שתק יש לעיין בו. והנה באהע"ז סי' צ' סעיף יוד כתב רמ"א אשה שצוותה בעת חלי' לתת כך וכך ממלבושי' לעניים ונתרצה הבעל. אינו יכול לחזור בו. ובט"ז שם מ"ש נתרצה היינו דאמר בפירוש אין אבל סתמא לא הוי נדר. עוד שם קודם זה ברמ"א ראה שמכרה ושתק לה לא איבד משום זה זכותו. עוד שם בכנה"ג הובא בבאה"ט שם אשה שנתנה מתנה לבנה בפני בעלה ושתק בעלה בין הי' נכסי מלוג בין הי' נכסי צ"ב בין הי' מתנה שנתן בעל לאשתו מתנה גמורה אין במתנתה כלום. הא כל הני מוכחי דלא אמרינן בזה שיועיל שתיקה כהודאה לחלות הנדר או הקנין ולכאורה ה"נ בנ"ד: ד) אך בנמק"י פ"ק דב"ק [וברמ"א חו"מ סי' רפ"ז] היכא דיהיב חד מן האחין מתנה לאינש אחרינא מתפיסת הבית ושתקו האחין מחילה הוי. וצריך לחלק דאח עכ"פ ידו כיד שאר האחין. ע"כ הוי מעשה מתנה לומר בה שתיקה כהודאה. אבל נשואה אפי' בנכסי מלוג בחזקת בעל קיימי. ואם מכרה כתב רמ"א שם סעיף ט' דהמכר בטל לאלתר. ע"כ אין מעשי' כלום. ואף שרמ"א כתב הדין באשה שצוותה בחלי' לתת מלבושי' לעניים ללובשם ויש לדמותם לנתינת אחד מאחין מ"מ כיון שהצוואה על לאחר מיתה ועל אח"כ לא הי' לה שום זכות גם בחיי'. שהרי אלמנה שמין מה שעלי' עי' סי' צ"ט דלא אקני לה אלא למיקם קמי' כל זמן שהזוג ביחד. אבל לאחר מיתה שנפרד הזוג אין לה שום חלק וכאינש דעלמא דמיא ואין אומרים בו שתיקה כהודאה: ה) ולפי"ז יש לעיין בנ"ד שנדרה אותם בחיי' וחיי הבעל שיש לה בהם זכות ללובשם אי דומה לאחד מן האחין שנתן מתנה לאינש אחרינא ושתקו האחין ואמרינן בה נמי שתיקה כהודאה: ו) ואף דבנזמים קי"ל סי' צ"ט וסי' צ' סעיף ט"ו גרושה שמין אותם. וכן הקדש ובע"ח גובה אותם בחובו. וכן יכול למוכרם. והטעם בתשו' הרי"ף סי' ר"ט שכלי זהב ובדולח אדם קונה על דעת שתתקשט אשתו בהם ואם יצטרך יתפרנס מהם. משא"כ בבגדים שהם כלים ונפסדים ואין דעתו עליהם הלכך בע"ח גובה מכלי זהב ובדולח ע"כ. וא"כ אין לה בהם זכות שהרי יכול הבעל למוכרם: ז) הא ליתא דנזמים מסתמא הם מה שנתן החתן מתנה לכלה [או שנתן אביו עבורו דחשיב כאלו הוא עצמו נתן] והרי הם שלה ללובשם כל זמן שהיא תחתיו עכ"פ. ואף שכתב הריב"ש דאף מתנות שחתן שולח לכלה ומכריז שהם מתנות. שמין לאלמנה דלא למתנה גמורה אכוין רק ללובשם כל זמן שהיא תחתיו. מ"מ אהני מה שנותן לשם מתנה דאפי' כסף וזהב אין שמין לגרושה ואינו יכול למוכרם. ועיין בית מאיר סי' צ"ט ס"ב דתכשיטי כסף וזהב שנתן לה במתנה אינו יכול למוכרם. [ובאמת ברמ"א לא הובא רק באלמנה ששמין לה תכשיטין שנתן לה במתנה. אך בב"י בשם ריב"ש דאף גרושה שמין לה תכשיטי כסף וזהב שנתן לה במתנה. ולפי"ז אף הבעל יוכל למוכרם. כי גרושה ואינו יכול למוכרן אחת הוא כמ"ש הב"ש סק"ג