אבני נזר יורה דעה שו

המעשר רק שקדושת מעשר יחול על המעות וזה אינו דומה למכר כנ"ל מהא דפ' לולב הגזול דמכר וחילול שני דברים נינהו. אין לאסור משום לתא דמקח וממכר רק משום מתקן הפירות. שתחילה הי' אסורין משום חוץ לחומה או משום טומאה. אבל זה שניחלל בעודו טהור לכשיטמא ואח"כ גורם טומאה. הנה גמר התיקון נעשה במה שגורם לו טומאה ובזה אינו מתקנו כלל. דכשהי' טהור בירושלים הי' מותר באכילה ואף במה שמחצל תחילה לכשיטמא. ג"כ אינו דומה למתקן. שאם לא הי' מחללו לא הי' מטמאהו אח"כ. והי' טהור ומותר. ע"כ אין כאן מתקן והפדיון מותר. ומיושבים דברי רש"י שכתב שבידו לגרום לה טומאה ולפדות: כג) אבל אם ישאל ויחזיר לטבלו לא יוכל להפריש ממקום אחר. ובזה אין חילוק אף אם יפריש ממקום אחר קודם השאלה. כיון דחכם עוקר נדר מעיקרו ואיגלי מילתא שבעת הפרשה טבל הי' ומתקן הוא. אבל בלקוח בכסף מעשר דמבעי' לי' אי אמרינן תרי הואיל אי לא. יקשה אי מועיל שאלה בחילול בלא הואיל כלל יחשב יש לו היתר בכל מושבות אם ישאל על החילול וישוב חולין גמורים. א"ו אינו מועיל שאלה בחילול: כד) אשר תרצתי שהשאלה מפאת חיוב נתינה דומיא דמ"ע שאין כאן איסור רק חיוב נתינה. וע"ז הוקשה לו שודאי גם לגוף תרומה מהני שאלה. וע"ז הביא ראיות. ומי לא ידע בכל אלה והרי מפורש בגמ' דאי מיתשל עלה הדרא לטיבלא. אך אני אמרתי כי מפאת חיוב נתינה שיש בהפרשתו מועיל שאלה על ההפרשה. כי א"א שיהי' תרומה ולא יצטרך ליתנם. והוא דומה לאשה שנדרה והיפר לה בעלה מועיל השאלה על כל הנזירות אפי' על זג וחרצן שאין בהם עינוי נפש. ואפי' לר"י דאמר נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה מיפר למתענה ואינה מפר לאינה מתענה. הכא מפר על כולו משום דאין נזירות לחצאין. כן הוא בנדרים (פ"ג) וה"נ כיון דאין תרומה לחצאין חל השאלה על כל ענינים שיש בהפרשה. וכ"ש הוא דהא נדר שהותר מקצתו הותר כולו. משא"כ בהפרה דמיגז גייז. ולא עלה בלבי שיפול ספק בדברים פשוטים כאלו: כה) מ"ש עוד דחיוב נתינה הי' קודם הפרשה. הנה המג"א סי' ח' סק"ב דחלה הוי דומיא דשחיטה שאינה רק תיקון עיסתו. והם דברי רש"י גיטין ס"פ השולח שאם רצה שלא להפריש ולא לאכול או למכור רשאי ואף כי הרבה פוסקים חולקים וס"ל דיש חיוב להפריש כמו שביארתי בחי'. אך שיהי' מקודם עליו מצות נתינה לא שמענו. ואף את"ל דלהפוסקים ההם גם חיוב נתינה יש תחילה. מ"מ כיון שחידש לאו בהפרשה שפיר הוי נדר. ועוד מה טעם אינו בבל תאחר תחילה משום דליכא תרי קראי. ופי' בחי' הר"ן משום דלא שייך בהו בי גזא דרחמנא איתא. א"כ יותר מסתבר לאוקמי קרא לכבר הפריש. ולשון הש"ס ר"ה (דף ו') אפריש כו' אבל אמר כו' דיבורא לאו כלום. וה"נ במעשר טפי איכא חיוב בשכבר הפריש. וא"כ שפיר הוי נדר שעתה חיוב יותר וזה פשוט: כו) מ"ש על העצה לחלל על שוה פרוטה דאחרונים כתבו דלכתחילה מה"ת אסור. אפשר שהוא כן. אך אינו מוכרח. אך מ"ש בשם ספר טורי אבן בטעם התוס' דרק בעלים יכולים לחלל על שוה פרוטה וכתב בט"א שהטעם משום שיכולים לישאל. וא"כ בנ"ד אם נאמר שלא יועיל שאלה לא יועיל גם החילול. כבר השגתי על הט"א בזה מכרם רבעי דכתבו התוס' ריש פ"ו דברכות וכל הפוסקים דמחללין על שוה פרוטה ובתוס' תמורה (כ"ז:) מפורש דאפי' בזה"ז אחר אין יכול לחלל. ע"כ מדמחללין כרם רבעי בשוה פרוטה אף דלא שייך בי' שאלה מוכח שאין הטעם כמ"ש בט"א. אך על העצה הזאת יש כמה השגות אחרות ולא נמצא אצלי בהעתק כמעט שאינני זוכר אם כתבתי' ואם כתבתי' הי' לסניף בעלמא. והעיקר להתיר מחמת טעמים ראשונים. ולפי מה שנתחדש במכתבו זה קנין נשתנה הדין במקצת כנ"ל:. כז) בדבר הט"א כבר כתבתי שהשגתי עליו מכרם רבעי דמהני חלול בפרוטה. עתה בא מכתבו שכתוב כן באבני שוהם אשר לא ראיתיו אז ועתה ראיתי כי הרגיש בעצמו שם מכרם רבעי. וניחא לי' כיון דכל עיקר כרם רבעי ממע"ש ילפינן לה. וכיון דמע"ש פודין בעלים בפרוטה. הה"נ לכרם רבעי שלא יהי' הלמד חמור מן המלמד עכ"ד. והם תמוהין הרבה דכרם רבעי דטעון פדיון בגופי' כתיב. דכתיב הלולים אחלי והדר אכלי. עיין פ"ו דברכות. וע' תוס' קדושין (נ"ד:) ד"ה גמר. ואף לפרש"י בחומש דטעון פדיון כמעשר. משמע דממע"ש יליף. ועיין רא"ם בפי' התורה. מ"מ לא נלמד האיסור ממע"ש דהאיסור ודאי בגופי' כתיב קודש. רק ההיתר פדיון נלמד ממע"ש. ומה זה שכתב שלא יהי' חמור מן המלמד. הלא האיסור א"צ ללמוד ממע"ש. וכשלמדין גז"ש ממע"ש לפי שיטתו דכל עדיפות דבעלים משום שהם הקדישו. אין ללמוד בעלים דכרם רבעי רק מן אחרים דמע"ש דילפי' לא הקדישו מלא הקדישו. א"ו אין הטעם משום זה: כח) וכל הלחץ זו הדחק שדחקו להט"א לומר כן הוא מחמת הקושיא מבכורות דפטר חמור דבשויו פודין אותו בכל דבר דלא חמיר מהקדש. וא"כ מה"ט בדיעבד יהי' פדוי אפי' בפרוטה. אכן אין קושיא קלה כמות שהיא כדאי ליכנס בפירצה דחוקה. דפשיט י"ל הלא הטעם דפדאו בפרוטה מחולל משום דאין אונאה להקדש. כדאיתא בפרק הזהב ובתמורה (כ"ז.) אבל פטר חמור דממון כהן הוא יש אונאה להדיוט. ובזה הדיוט חמור: כט) אולם ודאי לא נעלמו דברים פשוטים אלה מהט"א. רק סברתו כיון דיכול לפדות בשה. א"כ אין לכהן זכות בפטר חמור רק כמו שווי שה. וא"כ לסגי לפדותו בשווי שה. ולמה דווקא בשל חמור. אך גם הוא לא תברא. והנה הדבר ברור שאם אין הבעלים רוצים לפדותו נותנו לכהן והכהן פודהו בשה או בשוייו והחמור והפדיון לעצמו כמ"ש הטור ואסור לו לערוף החמור כמ"ש ראב"ד שערופה עבירה דמפסיד ממון כהן. וראי' לדבר. הא דכתבו התוס' בע"ז (דף כ') בהא דלהקדים נתינה דגר למכירה דנכרי וא"ת וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי הלא אפי' לישראל אינו מצווה כך. וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא הי' נכרים מצויים ביניהם ולגר שוה הרבה כשאר בשר וא"כ פטר חמור זה שלבעליו לערוף אינו שוה כלום שאחר ערופה אסור בהנאה ולכהן שוה כל דמיו שפודהו