אבני נזר יורה דעה שב

ל"ט הביא תשו' הרא"ש דבהקדש לא שייך אסמכתא. ושם בתשו' מבואר שסמך עצמו על דברי ר"מ בתשו' יע"ש. ודברי ר"מ אלו הובא ביתה יוסף שם מחו' מ"א ובמרדכי פרק שור שנגח ד' וה' דאסמכתא מועלת בהקדש. דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו כמסירה המועיל בהדיוט. ושם במרדכי הביא ראי' מהאומר אם יבא דבר זה לידי אתננו להקדש מחויב ליתן. אף דדבר שלא בא לעולם גרע מאסמכתא. שאין יכול ליתן להדיוט בשום פנים. מ"מ אמרינן בי' אמירתו לגבוה כיון דאילו אמר כשבא לעולם הי' קונה. מהני בהקדש תחילה שיעשה נדר. כ"ש אסמכתא דמהני בב"ד חשוב דמהני בהקדש יע"ש באריכות: יא) והנה דבריו נעלמים מאוד. שהרי בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אך בקיבל חיוב על עצמו שהוא בעולם לא חשיב דשלב"ל כלל. וע' בתשו' רשב"א ח"ג סי' ס"ה הובא בב"י ח"מ סי' ס' בקיצור. שהמחייב עצמו ליתן לאחר כל מה שיוציא הדקל מחויב ליתן. ולא חשיב דשלב"ל כיון שהחיוב על עצמו שהוא בעולם אף שתלה בדשלב"ל וא"כ אזדא לה ראיית הר"מ מהאומר לכשיבוא לידי אתננה להקדש. שהרי אף בהדיוט קונה כה"ג. אך מ"מ אין מזה קושיא על הר"מ. ואטו גברא אגברא קרמית. והר"מ סובר דכל שתלה חיובו בדשלב"ל חשיב לא בא לעולם. ועיין תוס' כתובות (מ"ב) שאם יחד כלי לאחר לגבות ממנו קנס כשיעמוד בדין ויתחייב לו. חשיב דשלב"ל אף שהכלי בעולם כיון שתלה חיובו בדשלב"ל ה"נ בזה שגופו בעולם כיון שתלה חיובו באם יבוא לידי אתננה חשיב דשלב"ל: יב) אך נראה ראי' לדעת הרשב"א מדברי ירושלמי פרק האשה. המפריש פסחו עד שלא נתגייר ונתגייר. למ"ד בעלי חיים נדחים צריך להביא פסח אחר. ומבואר דחל הקדש פסח קודם שנתגייר אף שתלה הקדשו בדשלב"ל. שאילו הקדיש גוי פסח ולא אמר לכשאתגייר פשיטא דלא אמר כלום. כיון שאין הגוי מחויב בפסח ואין פסח בא בנדבה [ובנדרים (דף ו') ה"ז לחטאתי אם הי' מחויב חטאת דבריו קיימים אבל אם לא הי' מחויב אין בדבריו כלום]. מ"מ כשאמר לכשאתגייר חל ההקדש מעכשיו כיון שהשה בעולם אף שתלה בדשלב"ל ה"נ כיון שהכלי בעולם חל השיעבוד על הכלי אף שתלה בדשלב"ל. וה"ה המתחייב לכשיוציא דקל פירות ליתנם לפלוני דחל החיוב כיון שגופו בעולם אף שתלה בדשלב"ל. ואזדא לה ראיית הר"מ: יג) עוד כתב שם המרדכי בשם הר"מ דנדר ושבועה ות"כ חיילי אפי' באסמכתא דרובם באסמכתא אם נתון תתן את העם הזה בידי אם יהי' אלקים עמדי כו'. וגם דברים אלו אינם עולים לפמ"ש בתשו' רשב"א תתקל"ג וז"ל בחמלת ד' עלי מצאתי ענין שכל הלכות אסמכתא תלויים בו. דכל דאי שאמרו דרך קנס הוי אסמכתא והובא בב"י סי' ר"ז ע"ש באריכות. ותוכן דבריו דתנאי הוא שרצה שיתקיים התנאי ויתקיים המעשה. אבל אסמכתא הוא שלא רצה בקיום המעשה הוי אסמכתא. וכ"כ החינוך פרשת בהר מצוה י"ב דאין אסמכתא אלא מה שהוא בדרך קנס. נמצא כי נדרים אלו אם יהי' אלקים עמדי רצה בתנאי שיהי' אלקים עמו ויתן מעשרות. וכן ישראל רצו שיתן העם בידם ויחרימו עריהם. אין ענין לאסמכתא כלל: יד) מ"מ בהקדש אסמכתא אף שלפי הירושלמי נדחה ראיית הר"מ. מ"מ הדין דין אמת. שהרי בנדרים (דף ל') האומר יהי' הקדש לאחר ל' א"י לחזור דכמסירה מעכשיו דמי. ומפורש בפרק איזהו נשך דא"ל קני מעכשיו לא הוי אסמכתא. ואף שר"ח סובר דוקא כשהשכינו בקרקע מיד הרי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כמסר לו מיד. והיכא דמסר לו מיד וגם אמר מעכשיו לכ"ע לא הוי אסמכתא כדמוכח הא דאיזהו נשך. וגם בשבועה ות"כ כיון שא"י לחזור כדמוכח בנדרים (פ.) באומרת קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ דמיפר דהוי עינוי נפש דממנ"פ דהיכי תעביד כו' ואי יכולה לחזור קודם שרחצה הא יכולה לחזור. ולמה לה הפרה. ומוכח שא"י לחזור דכמעכשיו דמי. ואף דלא שייך בשבועה כמסירה. מ"מ הא במעכשיו לבד כמה פוסקים דלא הוה אסמכתא. ובשבועה ובת"כ בדאורייתא הלך אחר המחמיר: טו) מ"מ מ"ש בטעם צדקה לא הוי אסמכתא משום דכמעכשיו. הנה הר"ן שם בשם הרשב"א דלרבא ואביי דקי"ל כוותייהו אפשר דלא הוי כמעכשיו ופלוגתא הוא בירושלמי קדושין פ"ג ה"א באומר ה"ז עולה לאחר ל' יום ומכרה בתוך ל' ר' אבהו בשם ר"י אם לא חזר ולקחה בתוך ל' אינו קדוש דלא הוי כמעכשיו ר' בא בשם ר"י אמר מכירתו אינו מכירה כלומר לבטל ההקדש עולה ע"ש ומשום דהוי כמעכשיו. ומהא דהנאת רחיצה עלי אם ארחץ דחשיב כמעכשיו. אין ראי' לה"ז עולה. דיש חילוק בין הרי זו להרי עלי. וכן מפורש בירושלמי נזיר פ"ב ה"ט. גם הא דאמירתו לגבוה אם הוא בצדקה אין הכל מודים. ודעת ר"ה גאון ורשב"א בתשו' דלא אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בהקדש עניים. וא"כ הא דצדקה אין בו משום אסמכתא יש בו הרבה חילוקים: טז) אך אפי' לר"מ נראה ברור דמהני שאלה דכבר בארנו שכל הטעם באתא ליד גבאי לא מהני שאלה כמ"ש הש"ך סי' רנ"ה דלא יהי' כח הקדש קל מהדיוט. והכא בהדיוט כה"ג הוי אסמכתא ולא קני (וכי מיתשיל ונשאר כדין ההדיוט הא אסמכתא לא קני). ואף שבסמ"ע סי' ר"ז ס"ק י"ג בעשה שבועה וקנין באסמכתא מהני השבועה לקנין וחייבים היורשים לקיים. הא מבואר שם הטעם משום דשבועה כמו ב"ד חשוב. וקנו מידו בב"ד חשוב מהני לדידן. אבל השלשה לבד בב"ד חשוב לא מהני. והטעם בזה ברור דהא ב"ד חשוב אינו מועיל כשאמר בפי' שלא מעכשיו וע"כ בקנין שאם אין כוונתו מעכשיו לא מהני כלל על לאחר זמן. דהדרא סודרא למרי' והוא כשחוק ולא עביד אינש דמחכך בבי דינא. ודאי כוונתו מעכשיו. וה"ה בשבועה בודאי כוונתו מעכשיו. אבל בלא קנין אין ראי' דמעכשיו. וב"ד חשוב בלא מעכשיו לא מהני. שהרי אם אמר בפירוש שלא יחול מעכשיו לא מהני. ועי' סמ"ע סק"מ: יז) ואין להקשות עוד מהא דסי' קכ"ה הולך במתנה אם הי' המקבל עני אינו יכול לחזור בו ולא מהני שאלה. נאמר ג"כ ע"י שאלה דינו כהדיוט דהולך לאו כזכי. דלק"מ דכיון שנדר הוא חוב עליו ובחוב הולך כזכי. דכיון שחשב שהוא חוב עליו כוונתו הי' כזכי. ואף ע"י שאלה נפקע החוב. מ"מ הוא הי' כוונתו לזכי שהרי חשב שחוב הוא: