אבני נזר יורה דעה ש

לן מה שבאו לכאן ע"י דבר המקבל טומאה. וזה ברור ונכון בסברא: ו) ובהכי ניחא לי מה דר' יהודה מתיר וכי לית לי' לר' יהודה הא דנתן ידו או רגלו כדי שיעברו המים לחביות פסולין. והא משנה סתמא היא מס' פרה. דא"ל דטעמא דר' יהודה משום דפשוטי כלי עץ אין מקבל טומאה אלא מדרבנן. דהא איפכא שמעינן לי' מס' סוכה (דף כ"ג.) גבי העושה סוכתו על גבי בהמה דר' יהודה פוסל משום דלא הוי סוכה הראוי' לשבעה דאסור לישב בה ביו"ט מדרבנן ועיי"ש. אך לפי הנ"ל ניחא. דהנה גבי מלוי מי חטאת דכשר בכלי חרס ובשאר כלים המקבלין טומאה. ועי' בתוס' ריש יומא. וע"כ לומר דלא קפדינן רק שלא יבא לכלי ע"י דבר המקבל טומאה. אבל מה שהיא עכשיו בדבר המקבל טומאה לית לן בה. וע"כ דרק על תחילת הווייתו קפדינן. וע"כ בנ"ד שסומך דבר המקבל טומאה שיעברו המעיין עליו נמי לא קפדינן במה שהמים מונחים ע"ג דבר המקבל טומאה רק מה באו לכאן ע"י דבר המקבל טומאה: ז) ולכאורה קשה לפמ"ש לחלק בין מקוה למעיין דרק במעיין פסול משום שהטהרה רק משום שבאו לכאן. הלא במעיין הא אפי' הי' נותן ע"ג כלי מים במקום אחר ומחבר המים שלמטה למעיין הי' מועיל מטעם השקה כההיא דמעיין שמשך כנדל דרבה עליו והמשיכה הרי היא כמו שהי' אף שיש שאובין רוב. והיינו משום שהשאובין עצמן נעשים כמעיין. ולמה יאסור להזחיל בדבר המקבל טומאה. הלוא הם בטלין בהמעיין: ח) וראיתי להכ"מ בפ"ט מהלכות מקואות הלכה י"א ד"ה ומלשון רבינו נראה עיי"ש כל הדיבור ותוכן דבריו דמלשון הרמב"ם נראה דהא דמעיין שהוא משוך כנדל כשריבה בגומת המעיין עצמו קאי. וא"כ אין הנוטפין בטיל במעיין ואם הי' שאובים אפי' באשבורן אין מטהר כיון דאין הנוטפין בטיל במעיין והוי כאילו כולו שאובים. ובסוף מסיק דלאו דוקא גומת המעיין. ולא אתי הרמב"ם לאפוקי אלא אם נתן המים שאובים מבחוץ והמשיכו עד שנגע במעיין. דבכה"ג אפי' נגע בגומת המעיין אינו מטהר אבל אם נפלו בתוך המעיין אין שאובין פוסלין אותו דמעיין כל שהוא דינו כמקוה שיש בו מ' סאה שאין שאובין פוסלין אותה. ולכאורה דבריו תמוהין אפי' המשיכו מבחוץ נמי כיון שמעיין כל שהוא דינו כמקוה שיש בו מ' סאה ומקוה שיש בו מ' סאה מטהר אפי' בנוגע מבחוץ. כדמפורש פ"ו מ"ג. אמנם טעם דבריו הוא עפימ"ש הרמב"ם פ"ח הלכה י"ב שאין הזוחלין מערבין השאובים עם מי המעיין: ט) וע"כ ניחא נמי במשנתינו שהמים קטפרס מן ההר ולמטה אינו מערב מי המעיין עם המים שלמטה לולי שבא מהמעיין עצמו. וע"כ פסול בדבר המקבל טומאה. אבל ר"י לשיטתו דס"ל שם גבי שלשה גוממיות שבנתל וכן ברגליו של ראשון נוגעת במים שאפי' קטפרס חיבור. ע"כ ס"ל כאן בדבר המקבל טומאה מזחילין בו: י) וע"כ ניחא נמי במשנתינו דהעבירו על גבי אחורי כלים בכלים שמקבלים טומאה דייקא עסקינן, וא"כ הרי המה כמקוה. דלענין מקוה לא איכפת לן בכלים המקבלים טומאה כנ"ל אות ה' (ובזה מיושב קו' הב"ח על הרשב"א בתשו' לפי פי' הב"י דפירש במעיין שהעבירו על גבי השוקת דרק בתוכו אסור לטבול אבל משיצא ממנו כשר ויש לו דין מעיין והקשה הב"ח מסיפא דהעבירו ע"ג אחורי כלים יש לו דין מקוה. ולפמ"ש ניחא משום דסיפא יש לו דין מקוה] אולם ז"א לדעת הרשב"א לשיטתו דהעושה מקוה בדבר המקבל טומאה פסול: סימן רצ הלכות נדרים ב"ה יום א' וישב תרנ"ה לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה דוד הכהן נ"י האבד"ק דאברי. דבר שנים שנתעצמו בדין ואמר תובע לנתבע אמור בהן צדק שהאמת אתך ואתן שמונה רו"כ לבהמ"ד והנתבע נתרצה לזה. ונתן התובע תיכף השמונה רו"כ ליד כבודו והנתבע אמר בהן צדק כנ"ל. ועתה התובע נתחרט ורוצה לישאל על נדרו. אך עומד כנגדו המבואר בש"ע יור"ד רנ"ח דהנודר צדקה משבא ליד גבאי שוב א"י לישאל עליו. ושם סעי' ח' לענין מעמד שלשתן דאדם חשוב שבעיר כגבאי דמי. ויען שהנודר אינו עשיר רק איש בינוני חיפש כבודו למצוא לו היתר עפ"י דברי אחרונים. ואי"ה יבואר בסוף דברינו. ונבא למקור הדין. ויען הדין נוגע לכמה פרטים הן תרומה לאחר שבא ליד כהן. הן הקדש בדק הבית משבא ליד גזבר. הן הקדש צדקה משבא ליד גבאי. נבאר אחת לאחת. כפי מיעוט שכלי בעזר החונן לאדם דעת: א) הנה מקור דינים אלו הוא תרומה ביד כהן דמפורש בנדרים (נ"ט) דלא מצי למיתשל עלה ופי' הרא"ש כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקיע שם תרומה מינה ע"י שאלה. ויש לדקדק מה טיבה של נתינה שעי"ז לא יועיל שאלה להפרשה. הלא הפרשה ענין אחר הוא זולת הנתינה. והרי הכהן צריך להפריש תרומה אף שאין בה מצות נתינה כמפורש ברש"י בכורות (י"א) וז"ל דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינו נותנה לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה. והרמב"ן בהשגותיו לס' המצות שורש י"ב מונה ההפרשה והנתינה לשתים. במנין המצות. ועיין בפרשת דרכים דרוש ו' וא"כ מה שייכות נתינה להפרשה, ב) ונראה ליישב עפימ"ש הרא"ש נדרים (י"ב) גבי כחלת אהרן ותרומתו. דהוי מתפיס בדבר האסור דאע"ג דמיתסר ע"י פיו לא הוי דבר הנידור. דהא מעיקרא נמי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר השירים מידי טבל. וא"כ למה יועיל בתרומה שאלה כמו בהקדש. הא לאו הקדש דידי' הוא וכנ"ל. וכן קשה לטעם הר"ן [ולפי' הרמב"ם משום דאינו בא בנדר ונדבה רק מחמת שמחויב. אינו יכול להתפיס בו מה שהי' חולין גמורים בלא חיוב שיעשה קודש ונדר ניחא. איברא דהקשה ע"ז בעצמו ממתפיס בחטאת ואשם ותירץ דבאים בנדבה בנזיר. וק"ל ע"ז מזבחים (קי"ז) נזירות חובה הוא ע"ש פרש"י. ולמסקנא אף ר"מ מודה בחטאת ואשם דחובה הוא וצע"ג] דכיון דאיסור שבו אינו חשוב נדרו רק איסור תורה איך יועיל שאלה: