אבני נזר יורה דעה רצט

אולם דברי החוו"ד תמוהין לי משמעתא דמנחות (ס"ט:) בהא דפשיט בעיא דר"ש בן פזי עיי"ש: ג) שו"ר דמתני' דרפ"ג הטעם כפשוטו דתיכף כשהי' ג' לוגין שאובין הם ארבעים סאה ביחד ובמ' סאה אין ג' לוגין פוסלין. וזה מדוקדק בלשונו נקרא עליו שם פסול פי' שלא נקרא שם לוגין עד שהי' מ' סאה ואז אין ג' לוגין פוסלין: ד) ונראה ראי' לזה דהיכא שבא הג' לוגין שאובין עם המ' סאה כשרים ביחד כשר. ממשנה ג' פ"ז הי' בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו למראה מים. ולכאורה קשה דכל זמן שלא שפך לתוכה המקוה פסולה בשינוי מראה. וכיון שלעת עתה המקוה פסול אמאי אין ג' לוגין פוסלו. וצ"ל משום דכל זמן שאין המקוה חוזר למראה מים אף השאובין שנותן לתוכה חזר להם מראה יין ואין פוסלין כבמשנה ה' שם ג' לוגין מים שנפל לתוכו קורטוב יין ונפלו למקוה לא פסלוהו. וברגע שחזרו למראה מים הרי יש מ' סאה מים כשרים ואין ג' לוגין פוסלו. הרי דהיכא דהג' לוגין שאובין והמ' סאה כשרים באים כאחת כשר ודו"ק: סימן רפח א) פ"ה מעין שהעבירו על גבי השוקת פסול העבירו ע"ג שפה כל שהוא כשר חוצה לה פי' הר"ש כל שהוא שחוץ לשוקת על גבי שפתה כשר להטביל בה מחטין וצנוריות. ועיין בהרע"ב שפירש כשר חוצה לה על שפתה וגם לאחר שיצא מן השוקת מההיא דתוספתא שהביא הר"ש במשנה ב' במעיין היוצא לתלמי ומן התלמי לבריכה דמים מועטין מטהרין המרובין. וכן פסקו כל הפוסקים במשנה דאם העביר על גבי שפתה כשר חוצה לה כההיא דתלמי לאחר שיצא מהשוקת. ולכאורה צ"ע על הר"ש שלא פירש כן: ב) ונראה דהנה הש"ך הקשה על דין זה דהא אין מי מעיין המועטין מטהרין השאובין המרובין לטהר בזוחלין כבפרק א' משנה ז'. ותירץ דשאני הכא שאף המים היוצאים מהשוקת מעיין היא שהרי השוקת מחובר למעיין שהמעיין מקלח לתוכה אלא שנפסל בשאוב. ממילא שפסול שאוב אזלא לה ע"י מים מועטין שחוץ לבריכה. ממילא מעיין היא בעצמו עכ"ד הש"ך בתוספות ביאור קצת. והדברים יקרים מפז: ג) אלא דק"ל קצת דהא הר"ש והרא"ש הוקשה להו אמאי אין מטבילין בשוקת כיון שמחובר למעיין. ותירצו דלא אתי לאטבולי כשאין בהם כשפופרת הנוד ומשום גזירה זו אין מטבילין בשוקת. וא"כ אף בהעבירו על גבי שפה שייך גזירה זו לענין זוחלין דאם לא יהי' חיבור יפסול בזוחלין. אולם לדעת מהרי"ק אפי' בלא חיבור למעיין מעיין הוא בעצמו כשעדיין זוחל מחמת המעיין: ד) ואכתי ק"ל לדעת הש"ך במשנה שאח"ז העבירו על גבי כלים ר"י אומר הרי היא כמקוה. ופי' הר"ש שם על גבי כלים נקובים ואחרים מפרשים על גבי אחורי כלים. הרי דאף שאינו כשאובין. מ"מ בטיל מיני' שם מעיין וצ"ע: סימן רפט א משנה ב' העבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל ר' יהודה אומר הרי הוא כמו שהי' ר' יוסי אומר הרי היא כמקוה. והקשה בתוי"ט הא העביר המקוה ע"י דבר המקבל טומאה וכההיא דנוטפין שעשאו זוחלין דלקמן ובש"ך תירץ שאני הכא דמחובר למעיין: ב) ולפענ"ד כיון דעל גבי אחורי כלים אסור לטבול. ולדעת הרבה פוסקים אפי' בדיעבד לא עלתה לו טבילה משום גזירת מרחצאות. נמצא שיש הפסק בין המעיין שאחורי כלים מפסיקין. וכן צ"ל בשיטת הרא"ש לעיל במעיין שהעבירו על גבי השוקת דמפורש כיון שאין המעיין מקיף את השוקת מכל צד גזרינן דילמא לא יהי' חיבור כשפופרת הנוד והא לענין פסול שאיבה סגי בחיבור מצד א' כדלקמן פרק ו' משנה ג' ולא גזרינן. וא"כ אמאי פסול חוצה לה. ולשיטת הר"ש נמי קשה דהא כתב לקמן פ"ו מ"ח דלענין פסול שאיבה סגי בכחוט השערה. וא"כ אין לגזור דלמא לא יהי' חיבור השוקת למעיין כשפופרת הנוד לענין מים שחוצה להן. וע"כ לומר כיון שבתוך הכלי אסור לטבול. הרי יש הפסק בין המעיין למים שחוצה להן ופסולין משום שאובין שאין המעיין מטהרן. ה"נ באחורי הכלים כיון שאחורי הכלים גופייהו פסול משום גזירה וממילא מים שחוצה להן אין המעיין מטהרן: ג) ולולא דברי המפרשים הי' נ"ל דר' יהודה ור' יוסי אזלי לטעמייהו מ"ה דפליגי בנוטפין שעשאן זוחלין. כאשר אבאר בעזה"י. דהנה הב"י הקשה על הרמב"ם שלא חילק בפ"ו ה"ח בסילון בין תלוש למחובר בין עץ למתכות ואף שמקבל טומאה. ומ"ש מנוטפין שעשאן זוחלין דקאמר ר' יוסי כל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו: ד) ונלפע"ד דהנה במשנה דנוטפין שעשאן זוחלין יש ג' פירושים. פירוש ר"ש שסותם הנקב שלא יהי' זוחלין. פי' הרא"ש שממשיך המקוה למקום אחר ע"י מקל או קנה ואוחז המקל בידו. וטעם ר' יוסי כיון שאדם האוחז מקבל טומאה. פי' הרמב"ם דקאי על המשנה דלעיל דנוטפין היינו שיורד טיפין טיפין מן המעיין ונותן בנתיים פשוטי כלי עץ שיעברו מי המעיין עליו ויהי' זוחלין. וע"כ לשיטת הרמב"ם אין ראי' מכאן כלל שיהי' אסור לעשות מקוה בדבר המקבל טומאה. כאשר אבאר בעזה"י: ה) והנה יסוד דבר זה בזבחים (דף כ"ה) נתן ידו או רגלו כדי שיעברו המים לחביות פסולין דכתיב אך מעיין ובור מקוה מים יהי' טהור הוייתה ע"י טהרה תהי'. והנה גבי מלוי מים לחטאת עצם המלוי עושה הטהרה ואם באו המים לחבית מאליהן הי' פסולים. ע"כ בעי שיהי' ע"י טהרה. אבל במקוה אין הטהרה משום שבאו לכאן רק משום שעכשיו הוא מקוה מים. וא"כ אין ראי' כלל משם. רק לשיטת ר"ש ורא"ש יש ראי' ממתני' דהכא [ועוד יתבאר לקמן הראי' לפי' הר"ש]. אבל להרמב"ם י"ל דהכא משום שעושה מעיין ע"י דבר המקבל טומאה ונמצא הטהרה שבאו לכאן מהמעיין שבמקום שהיא עכשיו אין לו מעיין דמה"ט אם הי' נוטפין הם כמקוה. נמצא שעצם הטהרה היא ממה שבאו לכאן. וע"כ פסול בדבר המקבל טומאה. אבל במקוה שטהרה מצד שהיא עכשיו מקוה לא איכפת