אבני נזר יורה דעה ל

ו) ולדעת התוס' דס"ל דהלכה כרבה ביבמות על כן כתבו (בדף ט'.) בד"ה ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שחיט שפיר לא החמירו לעשות נבילה. אבל לולא זאת הי' מטמאה במשא ג"כ. ולשיטתם צ"ל בההיא דנשמטה הגרגרת כיון דהלכה למשה מסיני דלאו שחיטה הוא. אף דזה ספק אם הי' דבר הפוסל השחיטה. מ"מ לא חשיב מחיר ודאי: ז) ולולא דברי התוס' (דף ט') הנ"ל הי' נ"ל ליישב הא דאינו מטמא ומדברי רש"י למדתיו שפירש בהא דבחזקת טומאה לא אמרינן שהרי בשר מן החי אינו מטמא. ודבריו צ"ע דלמה לי' זה אפי' אם בשר מן החי מטמא. מ"מ הבהמה בחיי' אינו מטמא. על כן נראה דרש"י הוקשה לו הנ"ל שהרי הוחזקה שכשתמות תטמא והרי מתה לפנינו: ח) וליישב זה נקדים דברי התוס' בכורות (דף ל"ב) וב"ק (דף ע"ו) חולין (פ"ד) דבהמה שחוטה כהלכתה אף שמפרכסת חשיבה מתה. ועל כן הכא שספק שמא נשחטה כהלכתה והי' מתה אז וא"כ לא מתה אח"כ. והשתא לא שייך לומר שמתה ודאי. שהרי אתה בא לאוסרה שמא לא נשחטה כראוי וחשיבה כחי' עד שמתה ממש ונטמאת. וזה הצד ספק דשמא מתה בשחיטתה. ואין לומר סוף סוף מתה או בשחיטתה כהלכתה או במיתתה ממש אח"כ אם לא נשחטה כהלכתה ואתה בא להתירה בספק שחיטה. הא ליתא דהא מחמת מה שחשיב מתה בשחיטה אי אפשר לטמאה דזה השחיטה מתיר רק מאותו צד שמתה ממש וזה הצד ספק דשמא היתה חשיבה כמתה אף שהיתה מפרכסת: ט) ודומה להא דאמרינן בפרק החולץ בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא דלא חשיב הספק ודאי אף דממנ"פ אית לי' מנתא כיון דמה שהוא רוצה לירש כל הנכסים הוא מחמת שהוא בר מיחנא וזה הצד ספק. וה"נ אף שמתה ודאי או בשחיטתה או בעת שכלתה לפרכס. מ"מ כיון שאתה בא לטמאה במה שמתה בכלות הפרכוס וזה הצד ספק: י וזה שכתב רש"י שהרי בשר מן החי אינה מטמאה, שאם הי' בשר מהחי מטמאה והי' הדין שכל בשר שלא נשחט טמא. א"כ עדיין הטומאה ודאי. שהרי הוא בשר ושחיטה המתיר ומטהר ספק. אבל עכשיו שהדין שבשר מהתי טהור אף שהוא כבשר מהנבילה אלמא דרק פעולת מיתת הבהמה מטמאה. וזה הצד ספק כנ"ל. ולא הוה נבילה רק טריפה ואסורה באכילה דמששחט בה מקצת הוושט נעשה בה מעשה טריפה אך אם נשחטה השחיטה מתיר ואין השחיטה ספק מוציא מידי ודאי טריפה. ודו"ק היטב כי הוא ענין דק ונכון: סימן סימן כט א כתב התב"ש דאם ניקב עור אחד של וושט ועור שני של תורבץ הוושט טריפה דזמנין דמתרמי אהדדי. והנה יש לעיין דבכהאי גוונא לא יחשב נבילה אלא טריפה דמצד הוושט לחוד הוה לי' ניקב זה בלא זה דכשר ומצד התורבץ לא הוה יותר מטריפה: ב) ובני הנחמד כמר שמואל נ"י אמר דהוי נבילה מצד העור אפד של וושט שניקב שאין לו סתימה קיימת דזמנין דמתרמי אהדדי ודומה לשניהם אדומים. דעור אחד שניקב ואין לו סתימה כמאן דליתי'. גם סופו ללקות כולו כיון דניקב ומיטרף בי' עכ"ד. ויש להם מקום: ג) ולפענ"ד נראה דאם הפנימי שניקב הוא הוושט עצמו לא מהני בי' שחיטה מטעם אחר. דפסיקת החיצון לאו שחיטה הוא דבעי שיפסק שני העורות. והרי לעולם נשחט החיצון תחילה. וגמר השחיטה של הסימן הוא שחיטת הפנימי והפנימי לאו שחיטה הוא שהרי ניקב במידי דמיטרף בי'. סימן ל א) בחולין (מז.) אמר רבא חמשה אוני אית לי' לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא חסר או יתיר או חליף טריפה וכו' לית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת וה"מ דקיימי בדרא דאוני ההוא ביני ביני וכו' כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרו לה טבחי עינוניתא דוורדא כו' ופרש"י בשם תשו' הגאונים דאי חסר מימינא עינוניתא משלים. והשיג עליו רש"י דהו"ל כחליף. וביאור דבריו דכי היכי דחליף אע"ג דלא נחסר מנין האונות בכלל הריאה. מ"מ כיון דאין האונא שלישית במקומה היינו שהיא בשמאל טריפה. ה"נ עינוניתא אינה משלים. כיון דאינה במקומה בדרא דאונא. וזה לשיטתו דכתב ריש פרק אלו טריפות (מ"ג.) דטעם תליף משום חסר כיון דאינו במקומו חשיב כחסר לגמרי ב) איברא די"ל שיטת הגאונים לפמ"ש הר"ן דדוקא בימין משלים עינוניתא. אבל אם עומדת בשמאל אינו משלים אם חסר אונות השמאל כיון דאין דרכה להיות בשמאל. וה"נ הטעם גבי חליף דאינו משלים כיון דאין דרך אונא שלישית לעמוד בשמאל. ולעולם אין בשמאל רק שני אונות. אבל עינוניתא שעומדת בימין במקום שדרכה להיות למה לא תשלים אונא החסירה בימין: ג) ונ"ל דהוכחת רש"י דעל כרחין דרך להיות גם בשמאל יותר משני אונות. דאל"כ אמאי לית הילכתא כוותי' דרבא ביתרת. והא קי"ל בכל מקום יתר כחסר. ועל כרחין משום דהיינו רביתייהו. וכן כתב רש"י להדיא (נח:) עי"ש. ושמע מינה דדרך להיות גם בשמאל יותר משני אונות ואעפי"כ אינו משלים. וה"ה בעינוניתא דוורדא דאינו משלים: ד) ונ"ל ליישב שיטת הגאונים דהא דכשר יתר באונות לאו משום דהיינו רביתייהו. אלא לפמ"ש התוס' ריש פרק אלו טריפות דטריפות חסר בריאה משום נקובה. וביאר הגאון בעל תב"ש דהוא משום דסופו לנקוב וכן כתב הדרישה. וא"כ האיך נאמר דיתר כחסר. כיון דחסר גופי' אינו פסול רק משום דסופו לנקוב ותרי רואין לא אמרינן. וכמו שהוכיח המשאת בנימין בשני כיסין דכשר מטעם זה עי' בפרמ"ג שהביאו: ה) אמנם רש"י לטעמי' דס"ל דחסר הוא פסול בפ"ע והוא בכלל או שחסרה וע"כ פי' בטעמא דרבא דיתרת פסול משום דיתר כחסר. דלדידי' הוי חד רואין. כיון דחסר הוא פסול מצד עצמו. אבל הגאונים י"ל דס"ל כתוס' דפסול חסר משום דסופה לנקוב. ויתרת מגבה דפסול משום דסופה להתפרק ודלא כרמב"ם (פ"ח מה"ש ה"ד) דפוסל יתר בגבה משום