אבני נזר יורה דעה כט

עור חיצון. דלרשב"א צריך לבדוק כמו אתר ק"ד כיון דחשיב כק"ד: ג) על כן נלפע"ד שדין זה דנצרר הדם הוה כק"ד ליתא בנ"ד. ודוקא בנדון הרמ"א בשם הראבי"ה הדין כן כמו שאבאר בעזה"י. [והנה נדון הראבי"ה שם בלב שנסרך לשומן הלב ובתוך בשר הלב נמצא קורט דם והטריף הראבי"ה. וביאר התב"ש טעמו דראבי"ה כיון דחזינן שנסרך לשומן הלב ובאמצע הלב קורט דם בודאי הי' נקב מאמצע הלב עד החוץ מקום שסרוך לשומן ואעפ"כ אין נראה שום רעותא בין מקום הסירכא למקום הקורט דם. על כרחין שנתרפא עד שאינו ניכר כלל. וא"כ י"ל שגם מבפנים ניקב ונתרפא ואין ניכר) דהנה קשה לי על דין זה דהא לקמן (דף מ"ו) מביא הש"ס ברייתא דשבת דהחובל בבריות שיש להם עורות חייב כשנצרר הדם אף שלא יצא. ובשאר שקצים ורמשים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם. ומבואר דבאין להם עור אפי' נצרר הדם פטור. וכן פרש"י שם להדיא דבשאר שקצים ורמשים לאו מילתא הוא הך צרירת דם. ודוקא ביש להם עור הוה חבורה שאינה חוזרת אבל באין להם עור הדר בריא. וא"כ איך קאמר הראבי"ה דנצרר הדם בלב הוה כקורט דם. הא שם בבשר ונצרר הדם לאו כלום הוא. ומה זה ענין לקורט דם שודאי יש נקב כיון שיצא הדם: ד) אך נראה שדברי הראבי"ה נכונים עפימ"ש הרשב"א (פרק י"ד דשבת) דטעמא דשאר שרצים עד שיצא מהם דם דכיון שאין לו עור מי יעכבנו לצאת. ועל כרחין דלא הוה חבורה שאינה חוזרת. והתינח בחובל מבחוץ. אבל במצא נצרר הדם באמצע עובי הלב. שפיר אמרינן דהוי חבורה. ומכל מקום אי אפשר לדם לצאת מאחר שלמעלה ממנו נתרפא ובשר הלב מבחוץ מעכב עליו. ועל כן דינו שוה לשמונה שרצים שנצרר הדם הוה כניקב. וכי היכי דדייק הש"ס בריאה דהאדימה כניקב אי דמי עור הריאה לעור גמור. אבל במחט שנמצאת בוושט (דמצד הסברא הוא כבשר] או בבני המעיים בפנים ונצרר הדם בעובי הנשאר. שפיר כשר. דבזה ראי' מדלא יצא לחוץ שאינה חבורה שאינה חוזרת. ולשיטת רש"י בשמעתא דריאה שהאדימה דדוקא בשמונה שרצים כיון שיש להם עור הוא ראי' מדהאדימה עורו מבחוץ. ליתא לדינו של הראבי"ה אף בקורט דם בעובי הלב. ומבחוץ דוקא קורט דם ממש אבל לא נצרר הדם: סימן כח א) בתוס' ד"ה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה מסקי דלדידן דקי"ל חוששין לספק דרוסה הוא הדין דחוששין לשמא הבריא. והקשו בתוס' דנוקי אחזקת היתר כדאמרינן בהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת. וכי תימא שאני הכא שנולד הספק מחיים הא בפרק ג' אחין אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף דבשעה שנולד הספק היתה בחזקת אשת איש מוקמינן לה שהיתה עומדת להיות מותרת לשוק לאחר שימות בעלה. והכא נמי נוקמא אחזקתה שהיתה עומדת להיות מותרת לאחר שתשחט. ותירצו דדרוסה שכיח. והעולה מדבריהם דהיכא דלא שכיח לאיסור יותר מהיתר מוקמינן לה בחזקת היתר: ב) אבל הר' ר' יונה הביאו הר"ן בפ"ק דחולין דהיכא שנשבר הגף ולא נודע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אסורה. והביא ראי' מהא דנשמטה הגרגרת ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה. וקשה על הר' יונה קושית התוס' מיבמות שם. ם הראי' שהביא מספק שמוטת הגרגרת אינו מובן דשם פסול שחיטה ונבילה: ג) ונראה לי דהר' יונה ס"ל דהא דמוכח ביבמות שם דאף שהיתה מתחילה אסורה מוקמינן לה אחזקתה שהיתה עומדת להיות לאחר שימות בעלה. לא קיי"ל כן דהנה בהרשב"א שם הקשה מהא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. אלמא דמחזקינן מאיסור לאיסור ותירץ הרשב"א דבהמה כל שלא מתה או שמתה אם לא נשחטה כהלכתה אסור על כן כשאתה בא לומר שנתחדש בה ענין המכשירה עליך הראי' ודכוותה הכא זו צרת ערוה היתה ואלו מת בעל הותרה לשוק. והרי מת ואתה בא לומר שנתחדש בה ענין האוסרה עליך הראי' עכ"ד. והנה בחולין (דף ט.) אם לא בדק בסמנים פליגי אי רק אסורה באכילה כבחיי' או נבילה ומטמאה במשא. ולרבה ביבמות שם ולפי פי' הרשב"א הנ"ל תטמא במשא שהרי מתה וכשמתה ממילא מטמאה ואתה בא להתירה מספק שחיטה. ועל כרחין דרבה כברייתא דנבילה ומטמא במשא סבירא לי' ולדידן דקי"ל טריפה ואסורה באכילה כמו שפסק הרמב"ם לא ס"ל כרבה אלא דלעולם מוקמינן לה בחזקתה הראשונה ומחזקינן מאיסור אבר מן החי דבאכילה לאיסור טריפה דבאכילה ועל כן בנשבר הגף ספק קודם שחיטה ספק לאחר שחיטה אסורה, והביא הר"י ראי' לזה דלא כרבה ודלא כברייתא דנבילה ומטמאה במשא. דא"כ בנשמטה הגרגרת ושחט הוושט נמי נאמר העוף הוחזק. שאם ישחט הוושט לבד יהי' מותר, והרי נשחט הוושט ואתה בא לאוסרו מספק שמא נשמטה הגרגרת קודם אל תאסרנו מספק כסברת הרשב"א הנ"ל: ואין לומר כיון שנשחט הוישט ונשמטה הגרגרת ואין ידוע איזה קודם איך תוקמה אחזקת היתר. תאמר להיפוך העוף בחזקת איסור עומדת אם ישמט הגרגרת ואתה בא להתירה מספק שמא נשחט הוושט קודם. הא ליתא. דהא כהאי גוונא פריך הש"ס עלי' דרבה ביבמות מנפל הבית עליו ועל צרתה והקשו שם התוס' דלמה היא בחזקת היתר לשוק טפי מליבם. ותירצו דלשוק מותרת במיתת בעל לבד. וליבם אינה ניתרת אלא במיתת צרתה ובעלה. וה"נ בזה בשחיטת הוושט מותרת ובשמוטת הגרגרת אינה נטרפת רק אם ישחט הוושט עד שלא נתרפא הגרגרת. שהרי הסכמת התוס' והרשב"א דשמיטת הגרגרת אינה טריפה אלא דגזירת הכתוב שאינו מועיל שחיטה: ה) ועוד דהכא שראינו שחיטת הוושט ולא ראינו שמוטת הגרגרת ולא ידענו זמנו הוא עדיף מההוא דנפל הבית עליו ועל צרתה שלא ראינו מיתת שניהם ושם הקשו התוס' שפיר. אבל הכא יש לדמותו לההיא דמי שהי' נושה בתרי שטרי דחד כתוב בי' בניסן סתמא וחד כתוב בי' בחמשא בניסן דמוקמינן לי' בחזקת שטרא דכתוב בי' בחמשא בניסן כיון שנודע זמנו. וה"נ כיון שנודע זמן שחיטתו בחזקת היתר עומדת ואין ספק שמוטה שלא נודע זמנו מפקיע מידי ודאי שחיטה. ועל כרחין דלא קי"ל כרבה וכברייתא דנבילה ומטמאה במשא אלא כברייתא דטריפה ואסורה באכילה. ולעולם דינו כמקודם. ומחזיקין מאיסור לאיסור: