אבני נזר יורה דעה רצז

ע"כ ספיקו אסור. רק אם רוב כשרים מכאן ואילך הוא מדרבנן וספיקו לקולא: ב) וקשה לי דהא דעת הר"ש לקמן פ"ח מ"ב דמקוה שיש בו מ' סאה אינו נפסל אפי' נפל בו מים שאובים כמה אפי' נטל אח"כ עד שאינו נשאר לפי חשבון מ' סאה במקוה כשר. וע"כ דעתו כדעת התוס' פ"ק דמכות (דף (ד:) והרא"ש בהלכות מקואות דמים שאובין יצאו מתורת שאובין במקוה בהשקה והובא בתוי"ט פ"ב מ"ו. וריש פרק ה' כתב הר"ש להדיא דה"ה אם מחוברים למעיין כל שהוא כשרים אפי' לטבילת אדם. עיי"ש שכתב ומיהו תימה לומר כו' עיי"ש. וכן פסק בש"ע סי' ר"א סעיף ט"ו וסעיף מ']. ואף לפי מה שרצה לומר שם דמעיין כל שהוא פסול לאדם. מ"מ כיון דהוי מקוה להטביל כלים ה"ה דמהני לטהר מים שאובים וכן קי"ל בש"ע. א"כ מן התורה דרביעית מים כשרים לכלים ודינו כמעיין ממש לשיטה זו דמעיין כ"ש פסול לאדם. וא"כ למה לי רוב כשרים אפי' הי' בו רק רביעית מתחילה כשר מה"ת. רק מדרבנן פסול כיון דבטלה לרביעית דמקוה. וא"כ שוב הוי ספק בדרבנן: ג ונראה שבאמת זה דעת ר"ת שהביאו הרא"ש והר"ן בהלכות מקואות דג' לוגין שאובין בתחילה פוסלין מהלכה למשה מסיני ועל פני המים פוסלין רק מדרבנן עיי"ש. ונראה דהוא מטעם זה דמה"ת על פני המים כשר דנטהרו בהשקה במקוה של רביעית מים כנ"ל: ד) וליישב דברי הר"ש נראה עפ"י דברי תה"ד סי' רכ"ד והובא בטו"ז סי' ר"א סק"ג ליישב הא דאמר בש"ס נדרים (מ') שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ומ"ש ממקוה של מ' סאה דאינו נפסל ברוב מים שאובין. וכתב ליישב ותוכן דבריו כיון דהכשר מים שאובים במקוה מטעם השקה כדברי הרא"ש והשקה לא מהני אלא לשווי' תלוש כמחובר ועיי"ש. וע"כ כיון שהר"ש ס"ל דשאובים בכלים המקבלים טומאה פסול משום דהוייתו ע"י טהרה בעינן כדמבואר בדבריו. ולפסול זה לא מהני השקה דהשקה לא מהני אלא לשווי' תלוש כמחובר ומקוה שעשאו בדבר המקבל טומאה אף במחובר פסול כההיא דנוטפין שעשאו זוחלין לקמן. והוא דעת יש מי שאינו מחלק בכך שהובא בש"ע סי' ר"א סעיף מ"ט. והא דלא פסל שאובים בכלים המקבלים טומאה במקוה של ארבעים סאה. היינו משום דלא מקרי הוויית טהרה כיון דבלא זה הי' כאן מקוה כשירה אף לאדם: ה וראי' מדברי הרא"ש לקמן פ"ה מ"ה נוטפין שעשאן זוחלין וכו' כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין אסור לטבול בו. ומתחילה רצה לומר דמיירי אפי' כשיצאו המים ישאר במקוה מ' סאה [ולבסוף חזר בו] מ"מ פסול דהשתא מיהו טובל גם במים העליונים. ולבסוף חזר בו וכתב בזה"ל והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי בסמך בדבר המקבל טומאה שלא יצא מימיו משום דשיעור הכשר מקוה נעשו ע"י דבר המקבל טומאה. אבל אם ישאר במקוה מ' סאה ואינו סותם אלא להרבות לא מסתבר שיפסול משום דבר המקבל טומאה עיי"ש. הרי דכיון דבלא זה הי' מ' סאה לא מיפסל משום דבר המקבל טומאה. אבל כשלא הי' מ' סאה דלהוי הויית טהרה לאדם פסול ובהשקה לא מהני לזה: ו) והא דכתב הר"ש רפ"ה מ"ב דשוקת מטהר [אי לאו מטעם גזירה ע"ש] ע"י חיבור מים כל שהוא. היינו משום דשוקת אינו מקבל טומאה דשל אבן הוא כמ"ש פ"ה דפרה מ"ז דשוקת היא אבן חלולה ועוד דמחובר הוא כמ"ש הר"ש לקמן. וע"כ לא מיפסל משום דבר המקבל טומאה רק משום שאובין גרידא דתלושין הן (לא זכיתי להבין למה יחשבו שאובין אחר שהשוקת הוא מחובר. וצריך לומר דמיירי שחקקו ולבסוף קבעו. המגיה] ע"כ כשר גם בחיבור מעיין. ולפי זה הא דפסק בש"ע סי' ר"א סעיף ט"ו דמעיין כ"ש אפי' לכתחילה יכול לשאוב וליתן בתוכו כל מה שירצה והוא מדברי הרא"ש בתשובה. ולפמ"ש בכלים המקבלים טומאה אסור והרא"ש לטעמי' דגם בענין הוי' בדבר המקבל טומאה מועיל השקה כמבואר בש"ע סעי' מ"ט: ז) ומ"מ הא דכתב הרמ"א סעיף מ' בענין שאיבת המקוה לנקותה צריך לשואבה בכלי מנוקב דבדיעבד אם שאבו בכלי שאינו מנוקב במעיין אין לחוש כי העיקר כהאומרים דאין שאיבה פוסלת במעיין בזה י"ל אפי' לפמ"ש דבכלים המקבלים טומאה פוסל אף במעיין מ"מ י"ל דשוב אינו פוסל דג' לוגין רק בשרובה נעשה כך כיון דפסול שאובין נטהר בהשקה שוב לא פסול אלא ברובא. כמ"ש כיוצא בזה בס' בעה"נ להראב"ד בענין מקוה הנעשה בידי אדם שלא ע"י כלי דאינו פוסל אלא ברובו ולא בג' לוגין והובא בטו"ז ס"ק כ"ט עיי"ש. ה"נ י"ל בפסול עשיית מקוה בדבר המקבל טומאה]: ה) והא דכתב הר"ש פ"ז דמקוה שיש בה מ' סאה אפי' נתן סאה ונטל סאה כשר אפי' ביותר מרובו. ואף בכלים המקבלים טומאה. ונמצא שעכשיו רוב המקוה נעשה בכלים המקבלים טומאה. ולכאורה יש לדמותו לההיא דסנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנו וחזר ונפסקה אחרת דטהור דפנים חדשות באו לכאן. ומינה דייק בעירובין (כ"ד.) דפרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ליותר מעשרה דחשיב מוקף לדירה. אף דבשעה שגדר לא הי' פירצה ביותר מעשר עיי"ש. ה"נ אף דבשעה שנתן מן הכלים למקוה כבר הי' מ' סאה. מ"מ עכשיו נמצא שע"י כלים אלו באו המקוה: ט) ונראה ליישב דהנה בזבחים כ"ה:) בהא דנתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים למקוה פסולים. דייק מינה דאויר כלי ככלי דמי. דאי לאו ככלי דמי נמצא שלא בא מהכלי בלא הפסק למקוה. ומינה דייק הרא"ש ז"ל בתשו' דאם נתן דבר המפסיק בין כלי המקבל טומאה בין המקוה כשר וכיון שאינו פוסל אלא שתיכף בצאתו מהכלי המקבל טומאה נעשה מקוה. והכא אין כאן הויית המקוה מחדש עד אחר שנטל סאה דמקודם כבר הי' בו מ' סאה ונמצא שבשעה שהי' מים ראשונים כשרים מפסיקין בין הכלי להויית המקוה מחדש וכשר. כן נ"ל לשיטת הר"ש ודו"ק היטב. אך עי' תוס' פסחים (כ') ד"ה ובשעת: י) ולפמ"ש נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם והראב"ד בס' בעלי הנפש דנתן סאה ונטל סאה דכשר רק עד רובו במים שאובים מיירי. והקשה הרא"ש מההיא דשני מקואות זו למעלה מזו בעליונה יש מ' סאה ובתחתונה אינו כלום נותן לעליונה עד שירדו לתחתונה מ' סאה. הרי אף שלא נשאר בעליונה רוב כשרים כשר ועיי"ש. ונלפע"ד דהנה דעת הראב"ד בס'