אבני נזר יורה דעה רצו

תמיד במקוה ולא יטלטלו אותו לחוץ. רק יהפכו אותו פעמים בצד המקוה פעמים לצד הביב ועל טבילות שעברו אין להרהר כלל כנ"ל] ולא יהי' שום פקפוק בטהרת עם הקודש: אביך הדו"ש הק' אברהם סימן רפד ב"ה יום ד' תצוה רס"ט כבוד הרה"ג המפורסם חו"ב כש"ת מו"ה יחזקאל נ"י הגאב"ד דק"ק קאליש. בדבר המקוה שכתב שני אופנים האחד להמשיך ע"י סילונות שנמשכין לקרקע ומחוברין לקרקע ובסוף יעשה המשכה בקרקע ג' טפחים. הב' ע"י כפור שיטילו למקוה בכלים מנוקבין ואח"כ יעשה פעולה שיפשר השלג כעין שכתב החת"ס. וכשיתפשר גם הש"ך מכשיר: א) האומנם כי הרמב"ם מכשיר ברסקו למים עכ"פ והראב"ד בספר בעהנ"פ הובא בב"י שתי' לאנשי מידבא דס"ל עושין כל המקוה משלג א"כ ס"ל שלג כמים. וקשה למה לא יפסול בו שאובין. ותי' שאין מכשירין אלא כשיפשר. אבל כל זמן שהוא שלג אינו כשר. הנה מבואר דעכ"פ כשיפשר יוכשר אף בכולו. וכן מסתבר כיון שאין שאיבה פוסל בשלג ולא נפסל השלג. לכשיעשה מים למה לא יוכשר אף בכולה: ב) אך בבעהנ"פ בעצמו מבואר דלת"ק בכולו אף לכשיתפשר לא מהני וז"ל וא"ת לרבנן כיון דחשבו להו משקה לענין השלמה אמאי אין פוסלין. ונ"ל משום דהוה דבר שאין עושין מקוה לכתחילה דאין מעלין את המקוה קאמרינן דמיעוטא מצטרף לגבי רובא אבל לא כל המקוה. ואפי' לכשיתפשר ויהי' מים הואיל ובשעת נפילה לא הי' ראוי לטבילה עכ"ל. וכן כתב שם לר"י שדן לפני רע"ק לומר שאין מעלין אפי' לכשיתפשר אמר אין מעלין מ"ט בשעת נפילה אוכל חשיב לי'. אך באנשי מידבא כתב דאינהו לכשיתפשר מכשורים: ג' והנה דבר זה מחלוקת ת"ק ור"י עם אנשי מידבא דת"ק ור"י ס"ל דאחר ההפשר נדון כמים. והדברים האלו בבעה"נ תחילת שער המים ובסוף שער המים לענין הלכה זה לשונו ואלו מצטרפים לשיעור מקוה השלג והברד כו' ואפי' מדדין בכלי ונותנן למקוה מצטרפין. ובלבד שיהי' רוב המקוה כהלכתו. והנה הוא מעתיק לשון ת"ק דפסק כמותו. ואפי' לאחר ההפשר אינו מותר בכולו. דאי לאחר ההפשר הי' כשר בכולו הלשון מגומגם ואולי ט"ס נזרק בו] ממילא הי' פוסל לכתחילה משום שאיבה משום דאפי' לאחר ההפשר אינו מותר בכולו. ואם הי' פוסק כאנשי מידבא דלאחר ההפשר מותר בכולו הי' פוסל קודם הפשר אפי' במיעוטא משום שאובים. ואיך פוסק אפי' מדדן בכלי ונותנן למקוה מצטרפין ובלבד שיהי' רוב המקוה כהלכתו. אי קודם הפשר אפי' במיעוטא פסול משום שאיבה ואי לאחר ההפשר אפי' בכולו כשר: ד) ולבי אומר לי שהש"ך שפסק להכשיר לאחר ההפשר לא ראה גוף ספר בעה"נ רק בב"י. ולולא כן לא הי' מיקל כנגד ספר בעה"נ שהרשב"א כתב שהראב"ד בירר דיני מקואות כמשה מפי הגבורה לכן אין לעשות לכתחילה המקוה בדרך זה לפענ"ד כיון שאפשר בדרך אחר: ה) אך דרך ראשון על ידי צינורות שאין מקבלים טומאה שנעשו לשם מחובר. והם מחוברים. אך לא ביאר במכתבו מאין יבואו המים לסילונות. ופשיטא שלא יבואו ממים שאובים. דנהי דסילונות אין פוסלין מ"מ אין מכשירין. ואי משום המשכה שיעשה בסוף הלא שאיבה שהמשיכוה כולה פסולה כמי שהזכיר גם מעכ"ת בתוך דבריו. ונכון שיביא מבור מי גשמים ויתן לתוך הסילונות בכלים נקובים כשפופרת הנוד. או שיבואו המים מאליהן לתוך הסילונות: דברי פלפול אין הזמן גורם לכתוב. ע"כ לא כתבתי רק טעם הלכה בקצרה: הדו"ש הק' אברהם סימן רפה א) מס' מקואות משנה א' מי גבאים שתה טמא ושתה טהור נימא. יש לעיין דהאיך מקבלים מים שבפיו טומאה מן הטפה. הא מחוברים עדיין למי המקוה הגבים ועיין באלי' רבה סי' ת"ר בהא דכתב השל"ה לאכול חולין בטהרה בעשי"ת ונתן עצה לזה לאכול פת שלא הוכשר ולשתות מים מהבאר. וכתב אלי' רבה דלא נטמאו המים בפיו משום דמחוברים לבאר שאינו מקבל טומאה וה"נ כיון שמחובר לגבא שאינו מקבל טומאה לפי' הר"ש והראב"ד ז"ל [ועי' רא"ש ספ"ח דטהרות]: ב) וא"ל דבאר שהיא מקוה טהרה שאני דאפי' מים שנטמאו מכבר מטהרים בהשקה במקוה. משא"כ מי גבא כיון דאין בה מ' סאה אינו מטהר בהשקה. דמה"ט לא נטהרה הטפה וכמ"ש הר"ש. ה"ה דלא מהני למים שבפיו שלא יקבלו טומאה דהא ליתא דהא כתב הר"ש פ"ב משנה י' בסוף הדיבור לדחות הראי' שהביא דמים שבראשו אינם פוסלים את המקוה מההיא דאם הי' רגליו של ראשון נוגעת במים אף השני טהור. וזה לשונו ומיהו לא דמי דהתם בשלא נעקר מן המקוה ואף דהתם בלא מים שבראשו ליכא מ' סאה וכי חשבת למים שבראשו שאובים בציר להו מ' סאה ואי אפשר שיטהרו השאובים מהמקוה ואעפי"כ כיון שמעולם לא נתלשו לא נעשו שאובים כלל. ה"נ כיון שמעולם לא נתלש לגמרי לא יחשבו תלושים ולא יקבלו טומאה: ג) ונראה דהכא הטעם משום דכשסגר פיו נטמאו אז המים שבפיו. ואף שבמלא לוגמיו ליכא כי אם רוב רביעית. מלא לוגמיו הוא כדי שיסלקנו לצד אחד. אבל מלא פיו אפשר דהוי רביעית ויותר ואכתי צ"ע: סימן רפו א) פ"ב מ"ג בפירוש ר"ש הביא ראי' מתוספתא דקתני צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצידו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול. ואם יש בו רוב מים כשרים כשר שזה ספק מים שאובין למקוה. מוכח מזה דכולו שאוב מן התורה