אבני נזר יורה דעה רצה

אינו אלא מדרבנן. שהרי טעם הפוסלים מה"ת משום בידי אדם דיליף בת"כ מה מעין בידי שמים יצא בידי אדם וזה ששפך ע"ג צנור ומשם יוצא למקוה מרחוק דומה להא דחולין (ק"ז.) אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו דלא חשיב מכח גברא ע"ש פרש"י וה"נ בנ"ד: ועוד דהא הר"ש מותיב אהא דכולו שאוב דאורייתא מהא דפ"ק דפסחים במשקי בי מטבחיא בכלים טמאין בקרקע טהורין משמע דאף ששפך מכלי לקרקע הוה מקוה מה"ת. ותירץ הר"ש משום דכששפך לקרקע מתפשט ע"ג הרצפה והו"ל שאובה שהמשכוה וטהורה ממילא להפוסלין שאובה שהמשכוה כולה. או יסברו כולו שאוב דרבנן. או לא יפסלו בהמשכה רק מדרבנן. ונהי דהרא"ש כתב תירוץ אחר בשם הר"ש. הר"ן פ"ב דשבועות כתב כן בשם הר"ש והר"ש שלפנינו יכריע. בשגם שתירוץ הרא"ש לפי פירושו דחוק מאוד דבכלים היינו שהי' פעם אחת בכלים. בקרקע שלעולם הי' בקרקע. ואין זה משמעות הלשון: ד) שו"ר בתשו' מהרי"ט ח"ד סי' י"ז שלמד ממשנה הנ"ל דשאובה שהמשכוה כולה מטהרת בחיבור קטפרס משום דשאיבה כולו אינו אלא מדרבנן וכ"כ בתשו' דברי אמת דשאיבה שהמשכוה כולה אינ ולא מדרבנן. שו"ר בתוס' ב"ב (ס"ו:) כתבו בהא דמשקי בי מטבחיא שני התירוצים. תירוץ הרא"ש ותירוץ הר"ן בשם הר"ש. וכתבו דאפשר המשכוה כולה מדרבנן. וכתבו בלשון אפשר. אך הם בשיטת ר"ת דשאיבה כולה מתחילתה לא ע"פ המים דאורייתא. אך הפוסקים לא חששו רק לסברת הראב"ד דבידי אדם דאורייתא ולסברת הר"ש דבכלים המקבלים טומאה מדאורייתא משום דאין הווייתו ע"י טהרה. ובשאובה שהמשכוה אין כאן משום מקבל טומאה כמפורש בזבחים (כ"ה:) ובש"ע סעיף מ"ח שאם יש הפסק מעט בין הדבר המקבל טומאה ובין המקוה לית לן בה. ומשום בידי אדם לא כנ"ל מהא דאריתא דדלאי: ה) והנה אף שהר"ש בלשון אפשר כתבו. והיינו משום דיש לדחות דמתני' ר"מ דמכשיר בחגיגה ולהרמב"ם בפי' המשנה דמפרש לה לענין להשלים השיעור מוכרח לומר דמתני' ר"מ. וכן לפי' הרא"ש דכתב דמשום שהי' תחילה כשפופרת הנוד סגי בשאח"כ הוא כשערה מוכח דלענין להשלים השיעור. דאי לטהר שאובין כיון שנטהר פעם אחת לא הי' צריך אח"כ אפי' כשערה שהרי כתב הרא"ש בה' מקואות דהכשר שאובין משום השקה כמו לטהר מטומאה. וכשם שבטומאה אם נתחבר פעם אחת למי מקוה טהורין אפי' הוציאו ממקוה. כן בזה. ול"ל שאח"כ יהי' כשערה. א"ו לענין השלמה לכשיעור. וע"כ הא דמהני בקטפרס משום דמתני' ר"מ. מ"מ הרמב"ם בהלכותיו שפסק להא דמטהרין מקואות העליון מן התחתון ופסק בשלש גמומיות כרבנן דאין מטבילין לא בעליונה ולא בתחתונה ע"כ מתני' לענין הכשר שאובין ומהני בי' קטפרס ועיין מ"ש לעיל סי' רפ"ט: הדו"ש הק' אברהם. סימן רפג ב"ה יום ב' חקת התורה רס"ח לפ"ק פה אטוואצק: לכבוד בני הרב מוהר"ש שליט"א. א' מכתבך הגיעני אתמול לעת ערב. דבר המקוה שדרך צינור של מתכת יורדין המים מגג למקוה ובסוף הצינור הגדול תחוב בו צינור קטן משם יורד המים לצינור המקוה. ופעמים מטלטלין הצינור הקטן ועוקמין אותו לצד אחר לביב שתחת הבית ועתה הספק כיון שמטלטל מקבל טומאה. והרי יורד למקוה ע"י דבר המקבל טומאה: ב) הנה לא ידעתי ציור צינור המקוה אם תוך הצינור הוא ג"כ מכלל המקוה. או עומד ביושר נגד המקוה. דכהאי גוונא אויר מקוה כמקוה דמי כמו פרק ב' דזבחים אויר כלי ככלי דמי. וכן משמע בב"י דמקצת לתוך אויר המקוה חשיב מקלת לתוך המקוה. אך אם אינו מכלל המקוה ואינו עומד ביושר על אויר המקוה פשוט שכשר כיון שצינור המקוה מפסיק בין המקבל טומאה למקוה. אך אם הוא באופן הראשון צ"ע: ג) והנה לכאורה נראה להקל מפי"ב דכלים משנה א' ומייתי לה ריש פרק ה' דשבת טבעת בהמה וכלים טהורים אף של מתכות. ואין טמא רק משמשי אדם. וא"כ הצינור עקום אף בשעה שמטלטל הא אינו משמש רק המקוה שהוא קרקע: ד) אך פרק י"ב משנה ה' מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו טמא. והיינו פותח ונועל את הדלת. הנה שאף שמשמש את הקרקע כיון שאינו מחובר לקרקע טמא. וכן בתשו' הרא"ש מסתפק במונחים ואינם מחוברים. הנה דבמה שמשמש המקוה לא נטהר ואם מטלטל פשיטא דטמא. מ"מ י"ל כיון דעפ"י רוב תחוב בצינור המקוה. רק לפעמים כשמצטרך מטלטלין אותו ומהפכין עקמימותו לצד אחר כהאי גוונא בטל לקרקע המקוה: ה) ובפרק הישן בהא דפקק החלון בזמן שאינו קשור ותלוי אין פוקקין בו מפרש בש"ס משום דמבטל לי' ע"כ אסור להוסיף על אוהל עראי. ושאלתי את אדוני אבי זצ"ל אי מבטל לי' מאי טעמא חשיב לי' עראי. ובתוס' שבת (מ"ד:) שאם ביטלו חייב משום בונה. ותירץ דהכא אינו מבטל להיות שם תמיד ולא יטלנו משם. אלא שמבטל לי' לבית להיות פעמים פקוק פעמים פחות חשיב ג"כ מבטל לי' [מ"מ חשיב עראי כיון דפעמים ניטלו] הנה דכהאי גוונא בשעה שפקוק בטל לכותל וחשיב מכותל עצמו. ה"נ בטל לקרקע בשעה שפקוק והוה לי' מקרקע עצמו: ו) ואין לומר דמ"מ בשעה שאינו תחוב לא הוי כמחובר וחל עליו תורת קבלת טומאה ואיך יפקע דליתא דכל טומאת כלי כשהוא כלי תשמיש. ובשעה שמשמש הרי דינו כקרקע. כ"ש שבשעה שאינו הקוב ואינו משמש כלים שטהור. וזה הטעם ג"כ בנעשה לצורך מחובר אף תחילה אינו מקבל טומאה כיון דכל תשמישו בשיהי' מחובר. ובספר תפארת ישראל פרק י"א דכלים משנה ב' אות י"ד דאפי' רגיל להסירן ולטלטלו אפי"ה אינו מקבל טומאה יע"ש באופן שמשורת הדין נ"ל להכשיר המקוה הזאת: ז) מכל מקום כמ"ש הרא"ש בתשובה בדין הסילון והרוצה לצאת ידי ספיקא שלא יהי' נדנוד איסור יעשה פי סילון חוץ למקוה. כן אני אומר בנ"ד. דאף שנידון הרא"ש ממש כבר נתפשטה בכל ישראל ושוב אין נדנוד איסור. מ"מ נ"ד שאינו מפורש רק מסברא יש לדון ולהכשיר ואנן כאצבעתא בקירא לסברא ראוי לתקן שיעשה צינור חדש על דעת שישאר