אבני נזר יורה דעה כח

בוושט אפי' הי' קרום הי נבילה חוזר לטריפה. ולא הוי דומיא דכרות שפכה דחוזר להכשירו ודו"ק: ז) אלא דאכתי יש לשאול דלמה לא השמיענו הש"ס דין זה בשאר טרפיות בניקב עד חציו או בקורקבן וכיסו וכנ"ל. דוודאי אף בכה"ג טריפה כיון דאין הטעם משום דאין טריפה חוזרת כנ"ל. ואין לומר דסמך שנלמוד מהני. דליתא. דא"כ למה השמיענו הש"ס בתרתי. ועל כרחין דאין מדמין בטריפות. והא שהוכיחו הראשונים מברייתא דכרות שפכה דהא לא תני ריאה בהאי ברייתא אינו הוכחה לפמ"ש. דודאי ברייתא לא אתא למעוטי שאר טרפות דבשאר טריפות בלאו הכי לא משכחת חוזרת להכשירה כנ"ל: ח) על כן נ"ל מזה כסברת הרא"ה דבאמת בשאר טרפיות מהני קרום. מ"מ לא לענין דינא ח"ו נגד כל חכמי ישראל. דודאי כשכבר ניקב לא מהני סתימה כנ"ל. רק בניקב עד חצי והעלה קרום. ושוב ניקב חצי השני דהפנים מאירות מתיר אפי' בוושט. ובזה נלפע"ד לאסור כנ"ל. וכן בריאה. וכדברי אדמו"ר זצ"ל דבעצמותו אינו קרום. רק בשאר טרפיות נראה להתיר דאין מדמין בטריפות. והראי' מדלא איתמר אלא בהני כנ"ל ודו"ק: ט) העולה מזה דאף דקרום שעלה מחמת מכה לא מהני הן בוושט וריאה הן בשאר טרפיות אין הטעמים שוים. דבוושט וריאה בעצמותם אינם קרום ובשאר טרפיות הם קרום אלא שנחלשה הבהמה: ובזה נ"ל ליישב הא שנתלבטו הפוסקים למה דקי"ל בוושט חוששין שמא הבריא אמאי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה ובאמת הראב"ן הביא ראי' מזה דאין חוששין שמא הבריא. ויתבארו דבריו אחר זה] ולפמ"ש יתיישב היטב דהנה ידוע הדין בב"ב (דף קנ"ג) אם בריא הוא עליו להביא ראי' ששכיב מרע הי'. וכן להיפוך. ועל כן במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כיון דעכשיו סתום מצד אחד לא חיישינן שהי' נקב פעם אחת ונחלשה הבהמה. רק בוושט דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. וכלשון הרמב"ם והרי הוא נקוב כשהי' לא שייך לומר כיון שעכשיו סתום עליך להביא ראי' שניקב. דהא אנן חיישינן שאף עכשיו הוא נקוב: יא) ולפמ"ש יש לי מקום ליישב דברי הראב"ן שהביא הרא"ש דקיי"ל כעולא. דישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא וראי' ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה. ואף דחוששין לספק דרוסה שאני התם דרגלים לדבר ושכיחא. והגמ' לא חשש להאריך ולחלק כמו שחלקתי. אבל לענין פסק הלכה יש לחלק כמו שחלקתי. כי היכי דלא חקשי ממחט שנמצאת בעובי ביה"כ. עכ"ל. ודבריו תמוהין הרבה. דעל כרחין יש חילוק בין וושט לביה"כ. דאל"כ מאי אשמעינן עולא. ועוד דאמאי מקשה הש"ס כל הני קושיות אעולא ולא אברייתא. ועוד דאיך ייחס הש"ס לעולא סברא דאין חוששין לספק דרוסה שאינו אליבא דהילכתא. ואיך נבדה סברא מלבינו מה שהש"ס סובר להדיא להיפוך וכי נתחכם אנן יותר מהגמ'. סוף דבר כל הרואה ישתומם על הראב"ן וביותר על הרא"ש שהסכים עמו: יב) ולחומר הנושא אמרתי ליישב אף שהוא בדרך רחוק. על פי הנ"ל דהנה דבריי הנ"ל דאין טריפה חוזרת להכשירה אפי' נתרפא הנקב בקרום גמור משום דנחלשה הבהמה. בנוי על יסוד דברי הר"ן שהקשה לעולא דנחתך למעלה מצוה"ג כשירה א"כ אף במקום צוה"ג יוכשר כיון שיש לה רפואה. ועל כרחין מוכח דמשנחלשה הבהמה פעם אחת שוב אין לה רפואה [רק בההיא דרכיש דגמירי דסמא מרפא חולשת הבהמה ומזה נלמוד לכל הטריפות. וס"ל להראב"ן דדוקא לעולא לשיטתי' דנחתך למעלה מצוה"ג כשירה. מוכח מהלכה למשה מסיני [ועיין בתוס' (דף מ"ג) ריש עמוד א'] דכיון שנעשה טריפה פעם אחת אף שנתרפא הטריפות. מ"מ נחלשה הבהמה. אבל למה דקיי"ל דאפי' נחתך למעלה מצוה"ג טריפה מעצמינו לא נחדש סברא זאת. ועל כן דוקא לעולא לשיטתי' אין ראי' מבית הכוסות. כיון דלדידי' ברייתא דכרות שפכה לא ממעט רק ריאה דבשאר טרפיות אליבא דעולא בלאו הכי לא מהני סתימה כנ"ל. ועל כן בשאר טרפיות שנסתמו הוי קרום על כן אמרינן כיון דעכשיו הוי סתום לא חיישינן שנקבה. על כן חידש עולא דאף בוושט אין חוששין שמא הבריא. ועל כן הקשה הש"ס כל הני קושיות גם מספק דרוסה. דבלא ראי' אין לחלק בין ספק לספק ולא חשש לחלק לעולא משום דדרוסה שכיחא דטפי ניחא לי' לומר דס"ל אין חוששין לספק דרוסה. דאל"כ מנא לי' לחלק בהכי. אבל לדידן דאין הכרח מצוה"ג שפיר אמרינן דסתימה גמורה אם הי' אפשר הי' מועיל בטריפות ממילא ממעטא ברייתא דכרות שפכה כל הטרפיות דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. וקשה מבית הכוסות לספק דרוסה. ומוכרח לחלק משום דדרוסה שכיחא כן נ"ל על דרך פלפול יג) ומכל מקום זה אינו רק למפרש הבריא נתרפא אבל לא לרא"ש דמפרש ניקב. ואף לראב"ן (סי' רכ"ז) שמפרש משום קרום שעלה כו' והיינו נתרפא. מ"מ הראי' ממחט בבית הכוסות אי אפשר שנתוש לנתרפא. שהרי לראב"ן (סי' רכ"ו) דוקא בוושט מחמת מכה אינו קרום על כרחין הראי' מדא"צ בדיקה. עי' בש"ע הרב (סי' ל"ג). וא"כ ליתא לתירוץ זה: סימן כז א) בגמ' (מ"ג.) אמר עולא ישב לו קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא פרש"י בחד לישנא הבריא נתרפא ובחד לישנא ניקב ועור חיצון לית לי' בדיקה והרשב"א השיג על שניהם דלנתרפא לא חיישינן. וראי' ממחט בריאה שלימה דבדקינן בנפיחה וניחוש שמא נתרפא. ועור חיצון יש לו בדיקה לנקב במקום ידוע. על כן פירש דעולא להכשיר בלא בדיקה קאמר: ב' וקשה לי דהא הרשב"א הוא הסובר במחט בבית הכוסות דצריך בדיקה בחוץ אחר קורט דם. ואם מלחו או הדיחו דלית לי' בדיקה טריפה. ולקורט דם בוושט לית בדיקה בחיצון כמו לענין דרוסה. ויש לומר דדוקא בדרוסה שהחשש שהארס נכנס בהעור שפיר אמרינן כיון דאדום לית לי' בדיקה. אבל לענין ק"ד מבחוץ על העור ניכר אף בחיצון. אך לדעת הרמ"א (סי' מ') דנצרר הדם בעובי הבשר הוא כק"ד. והיינו שנבלע בבשר דאל"כ הוא ק"ד ממש. ואין לומר דהחילוק ק"ד מבחוץ. ונצרר בתוך הבשר. דהא שם שנמצא באמצע הלב עי"ש] א"כ דומה ממש לארס שנכנס בוושט. ושפיר יש לפרש דאין חוששין שמא נצרר בעובי