אבני נזר יורה דעה רפה

כולו שאוב דרבנן. והר"ן כתב בשמו שודאי דרבנן. ובכלים המק"ט דאורייתא. אי אפשר לומר כתירוץ הנ"ל שאם פסול מקוה במק"ט נצמח מפסול בידי אדם וכיון שפסול בידי אדם רק דרבנן ממילא גם פסול במק"ט במקוה הוא רק דרבנן. וא"כ לפי שיטת הר"ש מוכרח שהאדם אוחז במקל אין שום חשש כלל. ובאמת פי' בנוטפין שעשאן זוחלין פי' אחר שאדם סותם הזחילה והמים נוגעין באדם: ה) עי"ל בפשוט דלדעת הרא"ש י"ל ר' יהודה ור' יוסי פליגי בהא וסתם ת"כ ר"י. אך לשיטת הר"ש שפי' פי' אחר בנוטפין שעשאן זוחלין א"א לומר דפליגי בהא. ומוכח מברייתא דת"כ דאין חשש בנ"ד. וכן לפי מה שחזר הרא"ש כפי' הרמב"ם: ו אך לפי' הרא"ש ופסק הש"ע סעי' מ"ח. הלא כתב הרא"ש דהיינו דוקא שהאדם אוחז הדף בשעת העברת המים. ובנ"ד מצד הסברא לאחר שפתח הקראנע בכלי מתכות. אף אם ינטל הכלי ההוא יבואו המים למקוה ע"י הצינור והקראנע. נמצא שבשעה שהמים עוברים אינם עוברים ע"י המקבל טומאה. וכאילו העמיד האדם שם כלי ואח"כ באו המים. ויש לדמותו ג"כ ליש דבר המפסיק בין כלי המקבל טומאה בין המקוה דכשר. ה"נ יש הפסק זמן בין פעולת הכלי בין המים שבאים אח"כ. והרי ביש אויר המפסיק מ"מ באו המים ע"י המקבל טומאה ויפסול לשיטה זו. ע"כ משום שבאו לכלי או למקוה אח"כ. ה"נ בנ"ד וזה פשוט: ופשוט שהמים שעוברים בעת הפתיחה ממש הוא דבר מועט. ויש שיעור מקוה בלעדי המים ההם. ואותם מים מועטים אף אם יש בהם ג' לוגין ונאמר דהבא ע"י מקבל טומאה פוסל בג' לוגין אינם פוסלים המקוה כיון שמחוברים למעין. ואף שאותם מים מועטין אינם נטהרים בהשקה. מ"מ אינם פוסלין המקוה שמחוברת למעיין מ' סאה. ושוב בטלים אותם מים ברוב כיון שיש שיעור מקוה בלעדם והם מטהרים. ובטלים הפסולים שאינם מטהרים בכשרים המטהרים כיון שיש בהם כשיעור. ודומה לפחות מג' לוגין שאף שאין משלימין השיעור. מ"מ אם נשלם אח"כ בכשרים כשר. ואף שיטבול גם בשאובין בטלין ברוב ה"נ בזה: ח) מ"ש בשם הב"מ שרמב"ם חולק על הרא"ש מדפוסק כרבנן בדף של נחתומין. תמהני על דבריו מי איכא מאן דפליג ע"ז. הלא לעולם הלכה כרבים בפרט נגד ר"א דשמותי הוא. ועוד דבנדה (ז':) הלכה כר"א בארבעה ולא יותר. ועוד דמתני' דצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה ומוקי בגמ' רק כרבנן. והא דצינור פסקו כל הפוסקים בפסקי הלכות. אך משום שביקש לחלוק על הרא"ש וידע כי אין שומע לו תלה באילן גדול הרמב"ם ז"ל. אך באמת הם ס"ל לחלק בין הא דדף בין הא דפ"א דכלים כנ"ל בתשובתי הראשונה בטוב טעם. וא"כ אין סתירה כלל מרמב"ם: ט) אשר כתבתי דרמב"ם סובר מעין מטהר באויר היינו מדכתב גבי גל שנתלש מן הים. בזוחלין אין טובלין קו"ח באויר. ממילא דמטהר בזוחלין אין לנו קו"ח. וע' ב"י שפי' דגוזרין אויר דים אף שהוא כמעיין לטהר בזוחלין אטו זוחלין דמקוה. מ"מ מדאורייתא מטהר באויר. וכשהוא בארץ ג"כ אין קרקע המעיין הטהרה. רק המים בעצמם וכיון שהוא בקרקע קע ליכא גזירה. מ"מ עצם הטהרה הוא המים בעצמותם: ידידו דו"ש וש"ת בכתיבה טובה הק' אברהם. סימן רעו ב"ה יום עש"ק האזינו תרנ"ה לפ"ק. תולה ארץ על בלימה. ייטיב החתימה. לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) מכתבו הגיעני בעשי"ת היום פניתי מעט אמרתי להשיבו. אשר כתבתי דלא חשיב בידי אדם משום דכותל המפסיק שלא ילכו המים הי' בידי אדם. וכשפותח שילכו המים אינו רק סילוק מעשה ראשון ונשאר בידי שמים. ודומה לכיסה בור מגולה וחזר וגלהו דשני פטור וראשון חייב דחשיב בור ראשון שהי' קודם שכסהו זה. וכתב כ"ת דזה אינו רק כשגילה אדם זה עצמו שכיסהו. משא"כ בנ"ד שעשיית הכותל הי' ע"י אחר והאריך להביא ראי' כשגילה אחר חייב. הנה זה פשוט אף לבר בי רב דחד יומא. אך זה בבור שדנין על האדם ומחויב מחמת שגילה הוא. ואיך יפטור ע"י שהכיסוי הי' ע"י אחר. מה נ"מ אם כיסהו בעליו או אחר. אך במקוה שדנין על המקוה ואין פסול בידי אדם מחמת שכח אדם זה במקוה. רק כח מן האדם. מה נ"מ אם הי' ע"י אותו האיש עצמו או אחר. סוף סוף עתה המקוה רק מה שהוא בידי שמים. וכח האדם לא הי' רק לסלק כח האדם שהי' מונע ונשאר ביד שמים כשהי': ב) ואשר כתבתי שדעת הר"ש שאין פסול מהוה ע"י דבר המקבל טומאה רק שנוגע במים. אבל לא ע"י כוחו בלבד. וכתב כ"ת דמהרמב"ם פ"ו מה' פרה אדומה ה"ח מבואר להיפוך. לא ידענא מה קאמר. דהאופנים שכתב הרמב"ם רק שנגע דחק בידו המים או ברגלו. או בעלי ירקות. הנה הכל שנגע במקבל טומאה. וכן מ"ש עוד שם וכן אם שקעו במים כו' הנה נגע המקבל טומאה בתוך המים. ואם סמך על הכלל שסתם כל דבר שמקבל טומאה אם סייע בו המים כו' א"כ אף אתה אמור שאפי' הי' הפסק כשר וליתא: ג) ואשר כתב ליישב מה שהקשיתי למה למעט מילא בכתף ונתן לתוך המקוה. תיפוק לי' שהמקבל טומאה פעל שירד לתוך המקוה ופסול מה"ת. וניחא לי' בע"י גוי. או ע"י המשכה פחות מג' טפחים. הנה מבואר דחק הזה. דאין פשט הת"כ ע"י גוי. והמשכה ג' טפחים המעיין בב"י יראה שזה רק חומרא. והעיקר שאין שיעור להמשכה כמ"ש הרשב"א ורא"ש וטור ותשב"ץ. וכל טעם ג' טפחים משום לבוד ואינו אלא במחיצות. וגדולה מזה בשבת (ט') גבי כוורת. וכ"ש בנידון מקוה ולבוד מה' מחיצות. וכ"ש שתוס' פ"ק דסוכה דאין לבוד להחמיר. ובעיקר החילוק למה בהמשכה אינו פחות מג' טפחים וגבי מקבל טומאה אפי' בכ"ש לא אדע חילוק למה. ורא"ש וטור שכתבו דבעל שפתו לא מיפסל משום מקבל טומאה לטעמייהו שגם בהמשכה מכשירים בעל שפתו. ואם שבמשנה ובש"ס זבחים מבואר דבהפסק מעט כשר. י"ל כמ"ש רמב"ן פ"ק דשבת דאין לבוד בכלים. ועוד אפי' תימא דלא כרמב"ן נלמד משם להמשכה. אך מה שהמחבר החמיר בהמשכה והיקל