אבני נזר יורה דעה רפד

ב"ק (ס"ו:) עורות של עבדן אין מחשבה מטמאתן דעביד דמימלך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלים. כ"ש בנ"ד שעשאום לצורך בני העיר והא חזינן שאין פותחין לעולם. מסתמא הי' דעתם תחילה בכך. ואפשר שהורה להם המורה כך: ז) ומ"ש שעל השקה אין נ"ל לסמוך רק אם מושק בעת הטבילה. כפי הנראה הוא סומך ראשו ורובו על ראיותיו בתשובתי הקודמת. ועל הראי' מרא"ש השיבותיו במכתבי הקודם. ועל ראייתו מהא דנתן ידו או רגלו לחביות פסולין והוקשה לכבודו דיוכשר מטעם השקה למעיין. ואשר תרצתי לו משום דהמעיין עצמו אינו כשר לקידוש כ"ז שלא בא לכלי. לא נתחוור בעיני כבודו. דיחשב כאילו הוא במע ין עד עת שלוקחין הכלי ואז יחשב המלוי. ולא חששתי להשיב ע"ז כי הוא תמוה בעיני דמפורש פ"ג דזבחים דמשבא לכלי פסק חיותייהו ע"ש פרש"י בהא דמים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין. וא"ת דעל זה גופה יקשה דמשום השקה לא יחשב פסק חיותייהו. א"כ אף לפי דברי הגהת פרישה יקשה למה יחשב פסיק חיותייהו. כ"ז שמושק. א"ו הא לאו מילתא כלל: ח) וההיתר הג' משום שלולא הקראנע הי' בא למקוה עוד יותר במהירות. הוא טוב מאד דכן מפורש ברא"ש פ"ד מ"ב גבי מניח טבלא תחת הצינור וז"ל ומיירי דבלא הטבלא הי' המים נמשכים למקוה. וגם בתוי"ט שהביא כבודו. ומה שחילק אין לו הבנה כלל: ט) והנה כבודו במכתבו זה יצא לידון בדבר חדש שיפסול משום תפיסת ידי אדם. וכוונתו בשעה שפותח הקראן. אך דחה בעצמו מספ"ז דמקואות מחט שנותנה על מעלת המערה הי' מוליך ומביא במים כיון שעבר עליו הגל טהור. אולם דחי' זו חוזר ונראה. די"ל הולכה והובאה במים גרמא בעלמא. כהא דשבת (קמ"א.) כי קנחית במיא דחי כוחו ד' אמות [את המים]. ומשני כוחו הוא וכוחו בכרמלית לא גזרו. והיינו דגרמא הוא. וכן (בדף ק':) דשדי אדופני ספינה והמים יורדים לים דחשיב לי' ג"כ כוחו. דכה"ג חשיב גרמא כהא דעירובין (פ"ח) במשנה בזורק מים ברה"י והמים יוצאין מאליהם לרה"ר ליכא איסורא דאורייתא ע"ש. פרש"י דשדי אדופני ספינה והמים יורדין לים. ותדע דהא זריקה ד' אמות בכרמלית הא אסור. ע"כ הכוונה כוחו גרמא כנ"ל. וה"נ הולכה והובאה גרמא הוא. אבל פתיחת הקראן דמפורש פ"ק דחולין (ט"ז) בנטל הדף ופתח מקום הליכת המים בכח ראשון חשיב מעשיו ולא הוי גרמא. א"כ המים שבאו בשעת פתיחת הקראהן חשיבי כמעשיו. וכיון שכתב כבודו במכתבו ראשון שתיכף נתמלאת המקוה קטנה א"כ הוי כח ראשון: י) אך נראה ברור להלכה דפסול תפיסת ידי אדם נטהר בהשקה. שהרי הנותן מים למקוה שיש בהם מ' סאה כשר. וא"ת משום דלא חשיב עושה מקוה שכבר הי' מ' סאה. א"כ נתן סאה ונטל סאה וחזר ועשה כן דקי"ל בש"ע סעי' כ"ד דכשר עד לעולם. למה הא פנים חדשות באו לכאן. ואף שהרמב"ם והראב"ד חולקין הא כתב הב"י שהטעם משום מראית עין שיאמרו כולו שאוב. וכן עמא דבר להכשיר במעיין נתן סאה ונטל סאה עד עולם. וגם בר"ש פ"א דמקוואות. והרחיבו. שעשה בריכה לפניו ונתמלאת הבריכה. ולא חשיב בידי אדם. א"ו שכשר משום השקה. ע"כ נראה שהמקוה כשרה: ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן רעה ב"ה ועש"ק נצבים תרנ"ד. שלום לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגאון המפורסם ידיו רב לו כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י א) הנה כתב במכתב הג' שאין חשש אצלו על הסילון רק על הקראנע והנה תמונת הקראנע שהקראנע התחוב לרוחב יש בו נקב מעבר אל עבר. וכשמסבב עד שהנקב מכוין כנגד הילוך המים בהצינור אינו סותם. אך כשמסבב הקראנע עד שהנקב מן הצד וכנגד הילוך המים שבצינור סתום נסתם הילוך המים. והנה אם כוונתו על התחוב לרוחב בתוך הצינור. אין שום חשש שאלמלא התחוב לרוחב בודאי הי' המים הולכים למקוה. אך בודאי יש כלי מבחוץ של מתכות שמסבבין בו הקראנע. וכוונתו בודאי לכלי הזה. ומשום שסילק המניעה חשיב כוחו. כהא דחולין בנטל הדף הסותם המים חשיב הילוך המים מכוחו עכ"ד. ולדידי גם בזה אין שום חשש כמו שאבאר: ב) הנה הר"ש כתב דאף כולו שאוב בכלים שאין מקבלין טומאה דרבנן. והא ת"כ יכול מילא בכתף ועשה מקוה יהי' כשר. ת"ל מעין מה מעין בידי שמים כו' אסמכתא אך בכלי המקבל טומאה פסול משום דהויתו ע"י טהרה תהא. עי' ר"ן פ"ב דשבועות. והנה קשה מילא בכתף ועשה מקוה ל"ל לפסול מדרבנן באסמכתא. ת"ל דמה"ת פסול כיון שעשה האדם המק"ט מקוה ומוכח דלא חשיב הוי' במק"ט אלא כשהמים עוברים וניגרים במק"ט. אבל מה שנעשה מקוה מכח דבר המק"ט לית לן בה. וא"כ כלי זה שפותח בה הקראנע ואין המים עוברים עלי' אין שום חשש. וק"ו כלי שיורדין המים מכוחו. אבל הכלי אינו פועל רק האדם פועל בו. אך הרא"ש פ"ה דמקוואות מ"ה בפי' לנוטפין שעשאן זוחלין סומך מקל או קנה. ר' יוסי אומר כל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו. ופי' הרא"ש שהאדם סומך המקל וקנה בשעה שהמים עוברים עליהם. חשיב הויה בדבר המקבל טומאה אף שאין המים עוברים על האדם רק שהאדם פועל העברת המים: ג) ונ"ל ליישב לשיטתו מה שהקשיתי מח"כ. דהנה יש לפקפק בעיקר ה י' במקבל טומאה במקוה. בשלמא מי מלוי לקידוש שהטהרה מחמת שנתמלא מנהר מים חיים. ובדהוי' במק"ט פסול. ויש ללמוד ממנו ג"כ למעיין שהעבירו על דבר המק"ט שלא יטהר בזוחלין. דטהרת זוחלין הוא מחמת שנובע ממעיין. והרי הנביעה דרך מק"ט. אבל מקוה הטהרה מחמת שהוא עכשיו מקוה. מה נ"מ ע"י מה בא למקוה. ובאמת זה דעת הרמב"ם וס' יראים דלא פסל בדבר המק"ט רק מה דבעי מים חיים או במעיין לענין זוחלין ד) אך סברת הפוסלין יש ליישב. דכיון דגמרי' בח"כ ממעיין דבעי דוקא שיבא למקוה בידי שמים נמצא הטהרה מחמת הביאה למקוה ושוב פסול בדבר המק"ט. וזה ניחא לשיטת הרא"ש דכולו שאוב דאורייתא [וכ"כ בשם הר"ש] אך לפנינו ברא"ש דבכלי גללים אפשר