אבני נזר יורה דעה רפב

טבילות וכאן אין אתם מתכוונים לזה רק להשלים מ' סאה והמים לא ישלימו השיעור אף אם יהיה פחות מג' לוגין ואף לפי' המחבר י"ל שלא יחשב נתכוון לרבות. ויותר טוב אם תזרקו הכפור ביד שבזה יראה שלא יפיל כלל מים ג' לוגין: ט ואשר לא רציתי להכשיר רק ברוב מים כשרים לאו משום חשש זוחלין. רק משום שאתם רוצים לחמם המקוה עד שיפשר הכפור והשלג. ואם לא הי' רוב מים כשרים הרי לדעת הראב"ד וסייעתו קודם הפשר פסול. רק לאחר שנפשר. ואם נפשר ע"י שאדם מחמם. הרי נעשה המקוה בידי אדם. ואפילו לא הביא האדם את הכפור. רק הי' שם הכפור מאלי. ואדם חימם עד שנעשה מים נ"ל שחשיב בידי אדם. ואף שהי' כפור דחשיב מקוה קצת להשלים. כיון שאינו כשר רק במיעוטא. נמצא שכשנעשה מים כאילו נעשה רוב המקוה. שהרי המ' סאה כפור לא הי' נחשבים רק כמו פחות מכ' סאה שהי' צריך להוסיף יותר מכ' מים כשרים. ומכ"ש כשהאדם הביא הכפור והפשירו הרי ע"י האדם נעשה הכל. והבא בידי אדם פסול לראב"ד מדאורייתא אף אם אינו בא מכלי ואינו כשר לראב"ד רק במיעוט כפור. דבידי אדם אינו פוסל רק ברוב כנ"ל: ואף לפי מה שהי' סובר הראב"ד מתחילה דפוסל בג' לוגין אינו רק במים ממש ולא בכפור שאינו כשר רק להשלים ובעצמו אינו כלום. ולא נחשב ג' לוגין מים או ברוב ואח"כ נפשר מאלי' דלא נחשב שעשה מקוה שהרי מחמת מעשיו לבד לא הי' מקוה כל זמן שלא נפשר שהרי רוב כפור ומיעוט מים אינו מקוה. אבל אם גם ההפשר עשה הוא הרי נעשה כל המקוה בידי אדם. ואף דהממשיך מים למקוה כשר. הנה ע"י המשכה לא נחשב מעשיו לענין שבת והשופך מים ברה"י ויוצאים לרה"ר פטור עי' עירובין (פ"ח.) במשנה ופרש"י שם. אבל מבעיר אש שיתחמם המים דחייב משום מבשל בשבת כמבואר ברמב"ם פ"ט מה' שבת ה"ד נחשב בידי אדם ופסול לראב"ד מדאורייתא: יא) ואין להקשות ע"ז מפ"ו מ"ג הי' בו מ' סאה ממלא בכתף עד שיחזרו מימיהם למראה מים. והנה מתחילה הי' כל המים נפסלים בשינוי מראה והוא מכשירם בידים ואעפ"כ לא חשיב בידי אדם. לק"מ לא מבעיא לדעת הרא"ש פ"ה מ"ד דבמה שדבר המקבל טומאה מועיל שלא יפסול בזוחלין לא חשיב עושה בדבר המקבל טומאה. ה"נ במונע פסול שינוי מראה לא חשיב בידי אדם. ואפילו להחולקין. שאני הכא שאין פסולו מחמת עצמו רק מחמת המעורב בהם. ותדע שהרי נשתנו מראיהן מחמת עצמן כשרים. ועוד יש לחלק דאשבורן הוא עצם ההכשר ע"כ אסור בדבר המקבל טומאה. משא"כ מונע שינוי מראה אינו עושה הכשר רק מונע הפסול. ואף שהרמב"ם כתב הביא מ' סאה כפור וריסקו. ופי' הש"ך וריסקו שעשה מים. וכתב הש"ך דרמב"ם כראב"ד דאינו כשר רק במיעוט כפור ובריסקו כשר. אפשר דהרמב"ם אינו סובר כראב"ד דבידי אדם אף שאינו שאוב פסול מה"ת. והפסול רק בשאובין. אבל הראב"ד שסובר שאיבה דרבנן ובידי אדם דאורייתא והפסול תלוי מה"ת רק אם הוא בידי אדם. מקוה כזאת נראה שפסול מה"ת ואיך נכשיר מקוה שלדעת הראב"ד פסול מה"ת. והרשב"א כתב שכל דברי הראב"ד במקואות הוא מבורר כמפי משה. זה הי' טעם שלי שלא רציתי להכשיר רק ברוב מים כשרים. הדו"ש הק' אברהם. סימן רעג ב"ה ה' תבא תרנ"ד לפ"ק. שלום וישע רב לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגאון הגדול המפורסם ידיו רב לו בש"ת מו"ה יואב יהושע האבד"ק קונצק. א) דבר המקוה אשר ממשיכין ממקוה גדולה שבה מעין למקוה קטנה ע"י סילון של מתכות ואח"כ סותמין בקראהן. על סמך היתר תשו' הרא"ש והרשב"א. דמשום שנעשה לקרקע אינו מקבל טומאה. ועוד על היתר מאחר שמחובר למעין. והוא דיעה ראשונה שבש"ע סעי' מ"ט. ורו"מ פקפק על היתר הא' עפ"י דברי נוב"י מה"ת. שהוקשה לו מדף של נחתומים וחילק בין הקרקע מסייעו בתשמישו. והוא מסופק אם נ"ד חשיב מסייע: ב) תמהני שנ"ד הוא נידון הרא"ש ממש. ולדידי כל החילוק שדף של נחתומים מעשה שלחן קעביד. ואין זה משמש הקרקע. אלא אדרבה הקרקע משמש את הדף. ואינו דומה להא דטהרות בצינור שלא ירדו המים על הכותל. נמצא העיקר הכותל. וכן מנעל ונגר לסגור בו הדלת שלא יהי' הבית פתוח. והרא"ש מדמה צינור לצורך המקוה. משום דטהרת המקוה הוא הקרקע. ותרגום מקוה "בית" כנישת מיא. ואין מטבילין באויר. ואפי' בזוחלין. ע"כ חשיב העיקר הקרקע והמים כמו אויר הבית. ואולי גם הנוב"י כוון לזה. [ובזה ישבתי מה שהקשו מצינור שחקקו ולבסוף קבעו. משום דיש לו בית קיבול צרורות דאל"כ לא הי' מקבל טומאה כמ"ש תוס' והפוסקים. והיא לנקות המים כמ"ש הראב"ד. וע"כ שהוא לצורך המים לא שלא יתקלקל הכותל. וע"כ אינו קרוי משמש את הקרקע]. ובזה אמרתי שדינו של הרא"ש הוא דוקא במקוה. אבל במעיין דעיקר הוא שמהני אף באויר מדאורייתא. רק משום גזירה שמא יטבול במקוה בזוחלין. ומ"מ כשטובל בקרקע הטהרה המים בעצמם ואין זה צורך הקרקע. אך בנ"ד שבעת טבילה סותמין המעיין והוא רק מקוה. ההיתר טוב: ג) ודבר היתר השני שרשב"א חולק. בחי' כתבתי שטעם הרשב"א עפ"י דברי התה"ד דלא מהני השקה רק לעשות מתלוש מחובר. וע"כ לא מהני לטהר זוחלין בהשקה למעיין וה"ה עשי' בדבר המק"ט דהוא אפי' במחובר. והבאתי ראי' לזה מר"ש. דמיישב התוספתא דספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה אם יש רוב מים כשרים הוי ספיקא דרבנן ובאין רוב הוי ספיקא דאורייתא ופי' הר"ש משום מקבל טומאה. והר"ש עצמו הא ס"ל לעיקר דמהני השקה במעיין גם לאדם אף דמעיין פסול לאדם. כמבואר בדבריו פ"ה ה"ב במ"ש מיהו דבר תימה הוא כו'. וא"כ מהני השקה לרביעית מים אפי' לאדם דמה"ת רביעית ומעיין שוים. וא"כ אפי' ליכא רוב מים הוי ספיקא דרבנן. מזה הוכחתי דס"ל השקה לא מהני לפסול מקבל טומאה. והא דמקוה של מ' סאה אינו נפסל בשאובים אף ע"י כלים המקבלים טומאה. ר"א עפ"י דברי הרא"ש פ"ה מ"ה דלא חשיב עושה מקוה במק"ט אלא כשלולא מעשיו לא ישאר מ' סאה. אבל אם אינו סותם אלא להרבות לא חשיב עושה מקוה במק"ט ומותר לטבול גם במים עליונים. ע"כ כשיש במקוה מ' סאה מותר לשפוך לתוכה מה שירצה אף במק"ט: ד) אך לפי"ז לכאורה אם יטול סאה ויתן סאה דכשר בזה עד לעולם ולכאורה אם לא ישאר מהכשרים