אבני נזר יורה דעה רעט

ודומה לצינור הנ"ל. דאפי' חקקו לאחר שקבעו מקבל טומאה מה לי לצורך מים לשתי' ומה לי לצורך לטבילה. ואין לומר כלל דשאני הכא כיון דמים לטבילה אינם מקבלים טומאה. ע"כ אף הצינור שנעשה בשבילם אינו מקבל טומאה. דאי אפשר לומר כן. דהרי העושה כלי למוד בו עפר מקבל טומאה. כהא דחולין (י"ב:) האלון והרמון והאגוז שחקקו למוד בהן עפר טמא. אף דעפר אינו מקבל טומאה. וא"ל ג"כ דשאני מים לטבילה דהא דלא מקבלי טומאה משום דחשיבי מחוברים. משא"כ עפר דהא דלא מקבל טומאה משום שאינו אוכל ולא כלי אבל תלוש הוא. דליתא דהא כלי שנעשה לצורך פשוטי כלי עץ ג"כ אינו מקבל טומאה כמו שמביא בתשו' הרא"ש שם ממתני' פי"ב דכלים אוקלי של נקליטין של מנורת העץ טהורה. וא"כ את"ל דנעשה להשתמש בו מחובר חשיב כמחובר. ה"נ נאמר בעשו לשמש בו מה שאינו אוכל ולא כלי דינו כמשמש מה שאינו כלי. כגון פשוטי כלי עץ דטהור. אלא ודאי אינו דומה כלל. דמשמש את דבר שאינו מקבל טומאה בטל אלי'. אבל לשמש בו. אל מה יתבטל. ואין נ"מ מה ישמש בו. וא"כ סילון שמשמש בו להביא על ידו מים למקוה למה יוכשר: ד) ובאמת זה נ"ל טעם הגדולים שהביא השואל בתשו' הרא"ש שהחמירו לפסול מקוה שהמים באים לתוכה ע"י סילונות של מתכת. והרא"ש כתב שאפשר שהסילונות שמונחים ואינם מחוברות אינם מתבטלים [ואותם סילונות] אפשר כן הי'. ולדידי א"צ לזה אלא דעשוי לצורך מים למקוה לא חשיב לצורך מחובר: ה) וליישב שיטת הרא"ש נראה. דטהרת מי מקוה אינו המים לבד. רק הקרקע שמתקבצים שם המים. ותרגום מקוה מים. בית כנישת מיא. וע"כ אין מטבילין באויר ופרש"י בחגיגה (י"ט) שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה. ומים למקוה כמו דפנות ואויר לקרקע הבית שעיקר הוא הקרקע. וע"כ סילון העשוי להביא מים למקוה חשיב משמש את קרקע המקוה. וז"ש הרא"ש והרוצה לצאת מידי ספיקא. שלא יהי' נדנוד איסור. יעשה שישאר פי הסילון חוץ למקוה. ולכאורה מה נדנוד איסור שייך בדבר שמפורש במשנה דמשמש המחובר טהור. אלא משום דהא מילתא להביא מים למקוה חשיב לצורך מחובר הוא מילתא דתליא בסברא ואינו פשוט כ"כ]: והנה הרמב"ם כתב בטעם שאין מטבילין באויר ק"ו מזוחלין. משמע דבמעין שמטהר בזוחלין אף באויר מטבילין. וכ"כ הב"י לדעתו. ומה שאין מטבילין בגל של ים אף שהים מטהר בזוחלין. דאל"כ אף בכיפין לא הי' מטבילין וכמ"ש מהרי"ק בתשו' סי' קט"ו. כתב הב"י שהוא משום גזירה דילמא אתי להטביל בזוחלין דמקוה עי"ש. ולענ"ד גם רש"י סובר כן דבמעין מדאורייתא מטבילין באויר. מדפרש"י שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה. מקוה דייקא. ובאמת שהב"י פי' בדברי רש"י דצריך שיהי' בדמיון מעין ומקוה שאין דרכם להיות באויר ואיני יודע מה ראה על ככה לעשות מחלוקת בין רש"י לרמב"ם. מה גם שפשט דברי רש"י מורה כרמב"ם. ובט"ז כתב דברי ב"י אלו בשם רש"י בעצמו. וקצת שגגה פלטה הקולמוס שהוא רק פי' ב"י ברש"י וברש"י גופי' משמע לי להיפך: ז) מעתה במעין. הטהרה הוא עצם המים ולא קרקע המעין שאפי' באויר מטבילין מה"ת אלא שגזרו חכמים. ומ"מ כשטובל שלא באויר דליכא גזירה שוב הטהרה עצם המים לבד ואין הסילון משמש את הקרקע ושוב מקבל טומאה שאין דומה לדין הרא"ש כלל: ח) ולכאורה י"ל בנידון דידן דחשיב משמש מחובר דהמים עצמם כ"ז שלא נפסק מהמעין מחובר הוא. ולולא הקנה החלול ההוא שע"י נתחבר מים שבבאר המקוה למעין. לא חשיב מעין. כדתנן במקואות פ"ה מ"א העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה] ולא הי' מטהר בזוחלין. ועכשיו ע"י הקנה חלול מטהר אפי' בזוחלין. ויוכל לעשות באופן שיהי' זוחלין ויהי' צורך בקנה חלול אל המים. ובטל אל המים ההם ודו"ק. אך ז"א דכיון שאין הקנה חלול מחובר אל המים. אינו בטל אליו. וכמבואר בתשו' הרא"ש הנ"ל במ"ש דאפשר אם הסילונות אינם מחוברות אינם בטלות ע"ג קרקע: ט) ונ"ל ראי' לזה מהא דשבת (נב:) טבעת של בהמה טמאה הואיל ואדם מושך בה. וכן זוג של בהמה טמאה דבעי לה לקלא. שאם נאבד הבהמה ע"י הקול יודע היכן היא. וקשה יבטלו הטבעת והזוג אל הבהמה שהרי משמשים הבהמה. וצ"ל משום שאינם יכולים להתחבר אל הבהמה שזה בעל חי וזה מתכות. וה"נ הרי הקנה אין מחובר אל המעין: י) ראיתי בנוב"י מהד"ת סי' ק"ט בהא שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה. אפי' חקקו ע"מ לקובעו אינו מקבל טומאה. אך מ"מ פוסל המקוה כמו כלי גללים יע"ש. ולדידי הני מילי ליתנהו. דכלי גללים אם היה כיוצא בו מין אחר הי' מקבל טומאה. וגזה"כ במינים אלו דלא מקבל טומאה. ומ"מ לגבי שאר דברים חשיב כלי כמו אם הי' ממין אחר. אבל בעשאו ע"מ לחברו. את"ל דאינו מקבל טומאה ע"כ בטעמא תלי' מילתא שדינו כמחובר ולמה יפסול המקוה: יא) וראי' דלא כפירושו בהא דחקקו ולבסוף קבעו מדברי הר"ש פ"ב מ"ג דא"א לומר דכולו שאוב מדרבנן מהא דזבחים דהוייתו ע"י טהרה בעינן. ואפשר דשאיבה שבכלי גללים דרבנן. והא דפריך פרק המוכר את הבית מכלל דשאיבה דאורייתא בתמי' מכלל דליכא שום שאיבה דאורייתא. מדלא מוקי לה בכולו שאוב דהוא דאורייתא משום דסתמא קתני צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה דמשמע כדק"ל אפי' בג' לוגין עכ"ל. ולפי דברי הנוב"י מה ק"ל לר"ש הא חקקו ולבסוף קבעו. משמע אפי' חקקו ע"מ לקובעו. ובכה"ג לא מקבל טומאה לפי דברי הנוב"י הנ"ל. והוא דומיא דכלי גללים. דאפשר לא פסלי מדאורייתא לר"ש. והר"ן כתב בשמו בסתם דכלי גללים לא פסלי מדאורייתא] ואיך כתב הר"ש בקושייתו דמשם מוכח דליכא "שום" שאיבה דאורייתא. הא בכלים המקבלים טומאה לא מוכח מידי שיהי' דרבנן. כיון דצינור שחקקו ולבסוף קבעו דמשמע אפי' חקקו ע"מ לקובעו לא מקבל טומאה. אלא ודאי הני מילי ליתנייהו וחקקו ולבסוף קבעו דפוסל מקוה ה"ה דמקבל טומאה אפי' חקקו על מנת לקובעו ומשום דנעשה לצורך המים. ובזה אינו משמש את הקרקע ואף אינו משמש עם הקרקע] ואדרבא הקרקע משמש את הצינור: יב) אך מסתמא מחובר למעין ע"י הקנה המים שבתוך באר המקוה. ודיעה ראשונה שבש"ע סעי' מ"ח