אבני נזר יורה דעה רעז

בלוע במים. וע"כ ניחא טעם רבותיו של רש"י דס"ל שאינו רפוי הרבה ולא נכנס בו מים יותר מטופח על מנת להטפיח ולא הוי חיבור לשאר מקוה. משא"כ בנדה שטובלת בבגדי' דאף שאינו נכנס מים יותר מטופח על מנת להטפיח הוי חיבור למקוה שאף בגדי' בלועין במים כדברי הריב"ש הנ"ל. וההיא דשירים ונזמים י"ל דר' יהודה הוא דטופח על מנת להטפיח חיבור. או י"ל דמיירי שנכנס מים בנתים כקליפת השום דכהאי גוונא נראה דמהני דהא דעירוב מקואות דאם נפרץ באמצע בעי כשפופרת הנוד כיון שיש הפסק משני צדדין ומלמעלה ולמטה אם נפרץ מלמעלה סגי בנפרץ בעובי כקליפת השום וה"נ דכוותי' ודו"ק: ג ובתוס' גיטין שם הקשו אהא דטופח ע"מ להטפיח לר' יהודה חיבור דכי לית לי' לר"י עירוב מקואות כשפופרת הנוד ולמעלה בעי כקליפת השום ברוחב שתי אצבעות. ותירצו בחד תירוצא דהתם רבנן אבל לר' יהודה סגי בטופח להטפיח ולא בעי כקליפת השום. ובסוף תירצו דבעלמא אף ר"י מודה ור' יהודה לא פליג רק כשמקוה אחת למעלה ואחת למטה ומשום גוד אסיק וגוד אחית. ולולא דבריהם הי' נ"ל עפימ"ש הרא"ש פ"ו דמקואות משנה ח' דהא דמטהרין המקואות העליון מן התחתון ומביא סילון כו' ומשיקה אפי' כשערה דיו. ור"ש הקשה שם דקי"ל דעירוב מקואות כשפופרת הנוד. עוד הקשה דהתם בעינן בטופח ע"מ להטפיח והכא סגי בכשערה. ותירץ דהכא כשהעליונה יש בה ג"כ מ' סאה אלא שהיא שאובה ובשאיבה הקילו. ורא"ש תירץ דסותם פא י הסילון עד שנתמלא וכשמניח ידו יש חיבור כשפופרת הנוד. ואף שאח"כ לא נשאר חיבור אלא כשערה סגי כיון שבתחילה הי' חיבור כשפופרת הנוד. ודברי הרא"ש אלו הי' בהעלם דבר מרבותינו האחרונים הב"ח והש"ך שהקשו להרא"ש דבפסול שאיבה נמי בעי כשפופרת הנוד האיך יפרנס משנה זו דסילון ונעלם מהם דברי הרא"ש אלו: ד) ועפי"ז מיושב הא דטופח ע"מ להטפיח חיבור כיון דהכא בטובל במקוה שיש בה מ' סאה מצומצמות עסקינן דכשעולה עדיין המים שעל גופו מחוברים למקוה. והיינו משום דהמים אלו הי' במקוה והי' מחוברים להמקוה לגמרי וע"כ אף שעכשיו אינם מחוברים רק במים טופח ע"מ להטפיח סגי דהא התם סגי בכשערה היכא שהי' מתחילה מחוברים כשיעור (ומשמע מהר"ש שם דשיעור שערה פחות מטופח ע"מ להטפיח שהקשה דהתם בעי טופח ע"מ להטפיח והכא סגי בשערה]: ה) ובהכי ניחא ליישב קושית הטורי אבן בחגיגה על הא דאמר שם אין מטבילין כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד דאין מים שבתוכו חיבור למי מקוה. וכשהכלי חיצון טמא מטבילין מגו דסלקא טבילה לגופא דמנא סלקא נמי לפנימי עיי"ש. והקשה בט"א כשהחיצון טהור נמי נאמר שנטמאו מים שבתוכו שנגעו בפנימי וטמאו את החיצון. וממילא מהני מגו לפנימי מגו דסלקא לחיצון. ולפמ"ש ניחא דלכאורה קשה למה בעי כשפופרת הנוד דהא תחילה הי' המים שבכלי מחוברים למקוה. שהרי מהמקוה באו לכלי וסגי בכשערה כדברי הרא"ש הנ"ל. וצ"ל דמ"מ לא מהני לשוו' בכלי מקוה טהרה [ואין מטבילין בכלים]. וכל זה לענין לשווי' מקום טהרה בכלי. אבל לעניין גוף המים שלא יטמאו שפיר הוי חיבור אפילו כשערה כיון שמתחילה הי' מחוברים למקוה לגמרי ודו"ק: ובזה נ"ל הטעם דסלקא טבילה לחיצון כיון דחיצון טבילתו במקוה ולא בתוך הכלי רק לענין שלא יעשו המים שבתוכו שאובין לענין זה מהני חיבור אפי' כשערה כיון שבתחילה הי' מחוברים למקוה לגמרי: סימן רע הלכות מקואות ב"ה ג' אחרי זמרת לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאה"ג המפורסם חו"ב כש"ת מו"ה יוסף נ"י. א דבר המקוה של גשמים מ' סאה ועוד ישפכו בה שאובין הרבה וכשיצטרכו לנקותה שופכים מתוכה לחוץ וחוזרים ונותנים בה שאובים עד שאח"כ אין בה מ' סאה מי גשמים שחשש רו"מ לדברי הש"ך ס"ק ס"ג שחושש לכתחילה לדעת הראב"ד דגם במים שאובין אסור נתן סאה ונטל סאה ברוב ואף אם שפכו בה השאובין ע"י המשכה משמע בתשב"ץ לחשוש לכתחילה: ב) כנים הדברים שבתשב"ץ משמע לחוש אף בהמשכה ומכל מקום לדעתי אין לחוש אם ישפכו לתוכו ע"י המשכה. הא' שדעת כמה פוסקים להכשיר שאובה שהמשיכוה כולה. ואף הפוסלין אינו אלא מדרבנן. גזירה אטו בלא המשכה כמשמעות הראב"ד בס' בעהנ"פ. וכן מבואר לדעת רבינו שמשון בשאובין בכלים שאין מקבלים טומאה אפי' כולה אינה אלא מדרבנן. רק בכלים המקבלים טומאה פסול מדאורייתא. מהא דזבחים (כ"ה) הוי' ע"י טהרה תהא. והרי שם מפורש דדוקא אם אין הפסק בין דבר המקבל טומאה לכלי. דמוכח דאויר כלי ככלי. דאי לאו ככלי הרי האויר מפסיק בין ידו לכלי. וממילא מובן דה"ה במקוה אם יש הפסק בין דבר המקבל טומאה למקוה דאין פסול משום דבר המקבל טומאה. ואין פסול בשאובה שהמשיכוה מה"ת: ג) וכן לדעת הראב"ד דתרי גווני שאובין נינהו שאובין בכלי שלא על ידו רק שממילא באו לכלי. זה מדרבנן. אבל הנעשה בידי אדם אפי' בלא כלי פסול מה"ת. והנה בט"ז ס"ק כ"ח מבואר דבהמשכה אין חשש מחמת ידי אדם. ואם לא נתקבל בכלי אין לאסור בהמשכה. וכיון שאין איסור רק מחמת הכלי שוב אין איסור רק מדרבנן וכיון שכל הפוסקים דלא כראב"ד [דלא התיר בנתן סאה ונטל סאה אלא עד רובו אפילו בשאובין והא דנתן סאה ונטל סאה דאינו כשר אלא עד רובו דוקא במי פירות. אבל שאובין נטהרו בהשקה. רק חומרא בעלמא לכתחילה במקום שאפשר וכ"כ בתשב"ץ ואיך נחמיר עוד בהמשכה דלכמה פוסקים אין שייך פסול שאובין בהמשיכוה ואף להאוסרין הוא רק מדרבנן וכנ"ל: ד) הב' שהראשונים דתו דברי הראב"ד מהא דפ"ו דמקואות הי' בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שמגיע לתחתון מ' סאה ואף דבתחתון רוב שאובין. ועוד דמשמע להכשיר שניהם אתא והרי ממ"נ בא' רוב שאובין. וכבר מותיב לה הראב"ד לנפשי' בס' בעה"נ פ"ג. ותירץ דמחצה שאובין